רמקולים רצפתיים במבחן - Vienna Mozart

רוי לינדנפלד
04-08-2008 07:05

הרמקולים מדגם ויינה מוצרט, מתמודדים היטב עם מגוון סוגי מוסיקה, האם הם מהווים שידרוג משמעותי ביחס לאחיהם המדפיים מדגם היידן?

הקדמה

כזכור לכולם, נחתו בביתי לאחרונה לביקור שני זוגות רמקולים מתוצרת ויינה אקוסטיקס. לגבי חברת ויינה הנ"ל אין מה להרחיב את הדיבור, שכן מדובר באותה חברה בדיוק מהכתבה הקודמת, (סקירת רמקולים ויינה היידן).

בסקירה הפעם אתמקד באחיהם הבכורים של ה-Haydn, המדפיים המשובחים שנסקרו בפעם הקודמת – הויינה אקוסטיקס Mozart Grand, הממוצבים שתי רמות (גודל ומחיר) מעל ההיידן. כמו כן נבדקו ביצועי כל סט הרמקולים בק"ב. למוצארט יש לי חולשה מיוחדת (לא למלחין, אני אישית יותר בכיוון של בטהובן, אם כבר), בהיותי בעלים לשעבר של זוג מוצארט מהדגם הקודם. אז כיצד נשמע הדגם החדש? Read on.

מדוע רמקול רצפתי?

ראשית, קצת על תכנון רמקולים ומה אנו מקבלים בתמורה להגדלת הרמקול וריבוי הדרייברים. המוצארט הינו רמקול רצפתי, דהיינו כזה העומד על "רגליו שלו" (להבדיל מרמקולים מדפיים המוצבים על סטנד נפרד). בנוסף לטוויטר, המוצארט מכיל 2 דרייברים של 5 אינץ' – זהים לאלו של ההיידן – בניגוד לדרייבר הבודד של האח הקטן. למה זה טוב? תוך שאנו משתמשים במוצארט כדוגמה, שם המשחק כאן הוא חלוקת עבודה. הכפלת מספרם של הדרייברים מאפשרת תחום עבודה רחב יותר. הבה נחשוב לרגע על דרייבר בודד, כזה שצריך לעשות הכל.

כדי להוציא תדירויות מידריינג' עליו לנוע די מהר, אבל בכדי להוציא תדירויות באס עליו לנוע דווקא לאט (יותר ויותר לאט ככל שיורדת התדירות). הדרייבר יכול להוציא טווח רחב למדי של תדירויות בו זמנית, אולם ככל שהטווח הדינמי רחב יותר, כלומר ככל שעליו להוציא תדירויות יותר גבוהות ויותר נמוכות בו זמנית, יווצרו יותר עיוותים. ברמקול 2way הטוויטר מטפל בכל התדירויות הגבוהות, והדרייבר הבודד מטפל בכל מה שנותר כלפי מטה. בכדי להמנע מעיוותים, אין ברירה אלא להגביל את הדרייבר מלהשמיע את תדרי הבאס הנמוך, וזאת ע"י חיתוך מתאים בקרוס-אובר המונע מהתדרים הנמוכים להגיע לדרייבר מלכתחילה.

מדוע דווקא שם הויתור? משום שרוב הצליל השמיע מצוי בתדרי הביניים, כך שבנמוכים הויתור הוא הכי פחות משמעותי. אבל, הויתור ישנו. משהוספנו דרייבר, ואף יהיה זה דרייבר זהה לחלוטין לחברו, ניתן לייעד אותו להוצאת תדרי הבאס בלבד. תיכנון נקודת החיתוך בקרוס אובר וחלוקת העבודה בין הדרייברים היא כמובן אומנות מורכבת בפני עצמה. אז עדיף רמקול גדול יותר, לא? לא תמיד. זאת משום שהדרייברים עשויים להפריע אחד לשני, תיבה גדולה עלולה להדהד יותר מתיבה קטנה, ושאר מרעין בישין. ומדוע אני מספר לכם את כל זה חוץ מלידע כללי? כדי להסביר משהו על מהותו של המוצארט, שנראה ומתנהג כמעט כמו גרסת הסטרץ' או האקסטרה לארג' של ההיידן.




מוצארט

גרסת סטרץ'? כמעט. ישנו אלמנט תכנוני מאוד נחמד מההיידן שלא מופיע כאן – עניין הפוֹרט. שם, כזכור, הפורט היה קדמי ומוקם מאחורי הטוויטר. כאן מדובר בשני פורטים אחוריים סטנדרטיים. הסיבה, למיטב הבנתי, היא שלכל דרייבר במוצארט יש תא נפרד בתיבה, ולכן גם פתח יציאת אויר נפרד, מה שמבטל את היכולת להשתמש בתכנון הפורט הייחודי של ההיידן. ממילא אין כאן עניין של חסכון בגודל התיבה בהיותו של מוצארט רמקול רצפתי, אם כי מדובר בזוג רמקולים צרים, מאורכים ולא מאוד עמוקים, שלא יכבידו עיצובית על שום סלון סביר.

מעבר לכך, ישנה רמת הגימור הפנומנלית לה התרגלתי, כולל תשומת לב מירבית לפרטים עד לרמת הבורג. כאן אנו מקבלים בונוס מיוחד בדמות סטנדים ייעודיים: רמקולים רצפתיים רבים מגיעים עם חודים (ספייקים) המוברגים ישירות לתחתיתם (אם בכלל). המוצארט, במקום זאת, מורכבים בתוך סטנדים נפרדים מהרמקולים, שהם מעין מסגרות החובקות אותם ונוגעות ברצפה באמצעות ארבעה חודים. איכות הסטנדים פשוט מעולה, כמצופה מאיכות הגימור של הרמקולים עצמם. הסטנדים כבדים ומאסיביים, החודים עבים ביותר (כעובי בוהן הרגל בערך) אך מתכווננים בקלות, וציפוי השחור-מט המחוספס נראה כמו משהו שיירד אולי עם דינמיט. בונוס לעניין.

מבט לאחור מגלה גם את מה שהתרגלנו אליו מההיידן- זוג אחד בלבד של טרמינלים המונע אפשרות בי-אמפינג וכדומה. שוב יש מקום להעריך את בטחונם של מתכנני ויינה בקרוס אובר שלהם עד כדי מניעת התערבות אפשרית, אולם כאן מדובר כבר ברמקול קצת יותר מורכב בעל דרייבר באס עצמאי שאולי היה מקום לאפשר בו משחקי בי-אמפ.

הציוד והמוזיקה

הציוד והמוזיקה הם בדיוק כמו בפעם שעברה (שכן הרמקולים בילו אצלי יחד). בגזרת הציוד: מגבר Class-T של 100 ואט בעל נצילות-על מבית Aqua-Audio ונגן דיסקים של Arcam, דגם CD-72T. בגזרת המוזיקה: חלקים נבחרים ממוזיקה לה אני מאזין בד"כ מתחומי הג'אז, הרוק הקלאסי והמתקדם והמוזיקה הקלאסית ומינימום של קטעי הדגמה בסגנונות המעלית והלובי השונים.



האזנה - נה - נה

והנה אנו שוב בעולם תיאורי הקולינריה, אז נתחיל ובתאבון לכולם.
הרושם הראשוני מצוין. בדומה להיידן, קשה לכמה רגעים להסתגל לעובדה שכל הבית מתמלא מוזיקה מלאה, עגולה ובשרנית מהדרייברים הקטנטנים הללו והרושם נותר גם בהאזנה ממושכת. מאפייניו של הצליל הוינאי ללא ספק נשמרו בקנאות גם ברמקולים הללו. הצליל "יפה" "חם" ומאוד מערב את המאזין במוזיקה. בלע"ז תכונה זו מכונה “Engaging”, והאופן שבו אני מפרש זאת הוא של צליל הגורם למאזין לשכוח מהמערכת מולה הוא יושב ורק להאזין למוזיקה.

נכון שמדובר בדבר מאוד אינדיבידואלי, אבל אין מנוס וכשזה לא כך אני חש מייד שאני מאזין לקופסאות. מול המוצארט, התחושה היא שהרמקולים "נמסים" מולי והמוזיקה מתנגנת מעצמה. הרמקולים לא רק "נעלמים" בחלל החדר, אלא מעניקים גם נפח מוזיקלי עשיר ומלא הנוכח כאילו ללא עזרת הרמקולים. תכונה זו, המאפיינת את המוצארט ואפיינה גם את ההיידן, נובעת לטעמי מהבחירה התכנונית של הענקת הצליל ה"יפה" הזה לרמקולים. כאן, משמדובר ברמקול גדול יותר ובעל טווח דינמי רחב יותר, תכונה זו מועצמת. הצליל עמוק ובשרני.

תוספת הבאס בהשוואה להיידן ניכרת היכן שהיא דרושה, ואינה ניכרת היכן שלא. לעיתים פירוש הדבר הוא שבקטעים מסויימים הרמקולים נשמעים כמעט אותו הדבר. קולה של אמנדה פאלמר מה-Drezden Dolls נשמע צלול, ברור, ו"יפה" בדיוק כמו בהיידן. דואט של פיצג'רלד וארמסטרונג נשמע מאוד דומה בשני סוגי הרמקולים, עם מעט יותר בשרנות במוצארט בהשוואה לאחים הקטנים. לא שם המקום לחפש את מותר הרצפתי מהמדפי, מסתבר. אבל זה לא כל הסיפור כמובן. בקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של רחמנינוב, ב-Allegro Scherzando (הקטע השלישי בקונצ'רטו; ביצוע של אשכנזי, הקלטה של Decca), הסיפור שונה. קטע זה מתחיל בכמה שניות שקטות של כלי קשת מהירים (אך נמוכים), ואז- בום-טראח-מפולת, מעבר מהיר לפסנתר כנף, עוד מעבר פתאומי לכלי קשת תוקפניים ומהירים, תופי מלחמה וכן הלאה. במוצארט, בניגוד להיידן, ישנו הבום-טראח המצופה כ"כ. אין את התחושה המתסכלת משהו של כמעט שם... ו... ו... ו... זהו? המוצארט בומבסטי יותר, מלא יותר, יותר אויר זז, יש יותר עומס על האוזן, התזמורת כאילו משקיעה יותר, המנצח כאילו מניף יותר בפראות את המקל, התזמורת מגיעה יותר בגדול אל המאזין.


יודגש כי תכונה זו מגיעה היכן שההקלטה מחייבת, כלומר הרמקול אינו באסי וכבד באופיו, אלא, כפי שציינתי, בעיקר "יפה" “חם", "Engaging" ושאר סופרלטיבים שאני בטוח שכולם מבינים. בערך. מאידך, חסרונות מסויימים שהיו בהיידן לא נעלמו במוצארט ולו מהסיבה שאופי הרמקול נותר זהה. לדוגמה, ישנם חוסרים מסוימים באינפורמציה בקטעים עמוסים, כגון תיבת תהודה קצת קטנה לפסנתר והתערבבותם של חלק מהנגנים בשיאי העומס (ורק שם). תוספת הבאס לא משנה זאת – היא תוספת באס, לא פחות ולא יותר, וטוב שכך –  באס נוסף לא אמור לחפות באופן מלאכותי על שום דבר, כל עוד הוא טבעי ואכן כך גם אצל המוצארט.  

לעניין הבמה והאימג': הבמה צרה ועמוקה (בחלל פתוח צלילים נשמעים כמגיעים ממרחק של מטרים שלמים מאחורי הרמקולים) והאימג' מפוקס ומדויק ביותר בדיוק כפי שהיה בהיידן. כך גם האפקט של "טבעת השקט" המפרידה בין הווקאל לכלי הנגינה שתיארתי בכתבה הקודמת – נושא זה אינו שונה במאום באחים הרצפתיים.



סיכום
 
המוצארט הוא רמקול רצפתי מצוין ומהנה מאוד בכל סוג מוזיקה שהאכלתי אותו. אבל למוצארט יש תחרות קשה, ולא רק מצד רמקולים אחרים בקטגוריה אלא בעיקר מבית. אחיו הקטן, ההיידן, דומה מאוד באופיו וקרוב מאוד בביצועיו, בפחות ממחצית המחיר. מי שאוהב את הצליל הוינאי (וקל לאהוב אותו), יכול לקבל אותו כבר בהיידן. מי שרוצה את אותו הדבר עם יותר "בשר" ובאס, יצטרך כבר להשקיע משמעותית יותר.

תובנה זו אומרת משהו מאוד חיובי על חברת "ויינה אקוסטיקס" – נראה כי הם לא מציעים רמקולים נחותים ברמות הזולות וטובים ברמות היקרות, אלא דבקים בחתימת צליל עקבית בה הם מאמינים, וככל שעולים ברמת המחיר מגדילים את הטווח הדינמי כלפי מטה אל התדרים הנמוכים יותר. אסייג ואומר כי הדברים עולים מבדיקת שני דגמים אלו בלבד, ויתכן כי הדברים משתנים ככל שנעלה בדגמים. בהתעלם מהשוואה פנים-משפחתית זו, המוצארט עומד בכבוד רב כבחירה מצוינת בקטגוריית המחיר שלו וכרמקול שאסור לפספס בדיקה שלו לפני שקונים זוג רמקולים רצפתיים.




ביצועי הרמקולים בתחום קולנוע ביתי

סט הרמקולים חובר כק"ב עם המוצארט מקדימה, ההיידן מאחור והסנטר (דגם מאסטרו), כמובן, במרכז. הסט נבדק ללא סאב. כל העסק חובר לרסיבר של פיוניר, ה- VSX-AX-4A המצויד במיטב צעצועי הכיול ורום קורקשן.

הסט מעביר סרטים מצוין. הרמקולים אינם מעודנים מידי לק"ב "עם ביצים" במקרה ומישהו תהה. המוצארט, בתור הרמקולים העיקריים והאחראים על תחום הבאס, מרעידים את הבית כשצריך. לי לא היה חסר באס, אם כי ברור לי שישנם חובבי סאב-וופר שיחלקו עלי. פס הקול המוזיקלי (שלא במפתיע) נשמע נהדר. מה שעובד במוזיקה עובד גם בק"ב.

הפרונט (קדמיים+סנטר) עובד בסינרגיה מצוינת, ומעניק "קיר" של סאונד, ללא תחושה קופסתית או רמז לכך שהצליל בוקע במישרין מהרמקולים. הסרט "מרחף" בחלל החדר.

הסנטר כשלעצמו מתאפיין בחתימת צליל דומה מאוד לרמקולים האחרים, אולם בהיר במקצת, הטוויטר שלו קצת חזק ובולט יותר. אין בכך כדי למנוע מהרמקולים לפעול בתאימות, שכן ההבדל קטן למדי ובא לשרת את הצורך בהעברת דיאלוגים ברורים, גם תוך כדי רעשים עזים מהסרט. הסנטר אכן מעביר דיאלוגים בצורה טובה מאוד וטבעית (זה לא טריוויאלי, כבר נתקלתי בעבר בסנטרים עמומים), וכך גם אפקטים. סגירת דלתות, נפילות, יריות ורחשושים שונים – הכל מאוד ברור. לסנטר גם באס נאה משל עצמו, בסביבה של הבאס שנותנים ההיידן המדפיים אני מעריך, אולם קצת יותר.

לסיכום, מדובר בסט המגיע לרמה גבוהה בתחום קולנוע ביתי. עבור לחובבי המוזיקה המעוניינים במערכת מוזיקלית שתתאים גם לק"ב – זהו פתרון הולם בהחלט. אני מניח שתוספת סאב (יש  גם מתוצרת ויינה אקוסטיקס) היתה תורמת יותר, אבל כאמור, עבורי, העניק הסט חוויה מהנה ביותר כמות שהוא.


מחיר רמקולים רצפתיים דגם מוצארט: 17,000 ש"ח
מחיר רמקול סנטר דגם מאסטרו: 6,000 ש"ח

יבוא ואחריות: סבו אודיו

קישור: נתוני רמקול באתר יצרן
 
תודות:

- לאשתי על ההבנה, הפירגון והעריכה הלשונית;
- לאביעד ב. וגבי ו. על שהגיעו אלי בהתראה קצרה לתת פידבק נוסף;
- תודה לאילן נ. על המסחרית ולא תודה על חוסר העזרה בסחיבות ("נראה לך שאני גם נותן לך את האוטו וגם סוחב?? סחוב, סחוב יא נצלן");
- תודה מיוחדת לישראל ואלי מ"אניגמה אודיו" על הסיוע הלבבי. יצויין כי חוץ מהרמקולים עצמם, כל כבלי הרמקול (40 מ' סה"כ של Monster Cable בתקן THX שהיו דרושים לחיבור כל הרמקולים יחד כק"ב) והסטנדים למדפיים סופקו על ידם.
מעבר לתגובות בפורום