טוני נולד מחדש - עונה 2

הסדרה, שבחרתי בה לסדרה הקומית של 2019, חוזרת לעונה שנייה בנטפליקס. אז האם העונה החדשה מצליחה להמשיך את הרגישות והאנושיות שכל כך הרשימו אותי בעונה הראשונה?

תקציר העלילה

הסיפור של העונה הראשונה הרגיש לי כאילו נסגר, אבל הפתיחה של העונה השנייה מראה שלא השתנה הרבה חוץ מזה שטוני מנסה להיות נחמד יותר לעולם עכשיו. הוא עדיין צופה בהקלטות הוידאו של אשתו המנוחה. כמו שהוא הגדיר את עצמו בעונה הזו, הוא "מכור לאבל". אמה, האחות בבית האבות של אביו, רוצה מערכת יחסים עם טוני, אבל הוא עדיין לא מרגיש מוכן. גם כל שאר הדמויות ממשיכות בצרות שלהן ואנחנו זוכים להכיר אותן מעט יותר בעונה הזו.

מאט, מנהל המקומון, בהליכי גירושין וישן במשרד. לני, הצלם, עובר לגור עם ג'ון (June) ובנה, ג'יימס (אותם הוא פגש בכתבה, שהם עשו בעונה הראשונה, על היכולות של הבן לנגן בשני חלילים באמצעות נחיריו). לני מבקש ממאט להעסיק את ג'יימס בתור מתמחה, כך שג'יימס וג'ון מקבלים יותר זמן מסך בעונה הזו. קאת'י הרווקה המגניבה, הבודדה והלא מאוד חכמה, מנסה את מזלה עם מאט. סנדי, שהגיעה בעונה הקודמת בתוך מתלמדת, אוהבת מאוד את העבודה שלה, ופורצת בבכי כשסכנת הסגירה מרחפת מעל למקומון. סנדי היא בת שלושים ועדיין גרה עם הוריה, הזקוקים לטיפולה. לאף אחד בסדרה הזו אין חיים קלים. רוקסי ה"עובדת בתעשיית המין", הופכת לחברה קרובה של טוני, והם אוכלים ארוחות ביחד. הדוור הדיכאוני של טוני, גם הוא חוזר ואפילו יוצא לדייט עם רוקסי. עוד מערכת יחסים שממשיכה מהעונה הקודמת היא השיחות על הספסל בבית הקברות בין טוני ואן. אן איבדה את בעלה ושניהם מבקרים בכל יום את אהוביהם. החברות המתפתחת ביניהם מלאה בסולידריות ואמפתיה והיא מאוד מרגשת.

טוני ואן על הספסל הקבוע בבית הקברות

דווקא הרעיון הזה שאין המון הבדל בחיי הדמויות בין שתי העונות, מדגיש את הצד החזק בסדרה הזו. זו סדרה אנושית וכנה, כמה משתנה בחיינו במהלך שנה? כשמישהו חש כאב כה גדול, כמו לאבד את אהבת חייו, האם הגיוני שתוך שנה הכול יסתדר והוא ימשיך הלאה? כמעט מדי פרק ישנה סצנה בה טוני נותן לברנדי, הכלבה שלו ארוחת בוקר, וברנדי קופצת להריח את הקערה. הפעולה הפשוטה והיומיומית הזו, השגרה הזו, אלה הם החיים.

טוני עם ברנדי, חברתו הנאמנה

הקסם של הסדרה הזו טמון בדמויות הכה פשוטות האלה, שגרות במקום פשוט ומנהלות חיים פשוטים ודי עצובים. זו סדרה קומית משונה ומיוחדת, אני די בטוח שכמות סצנות הבכי בסדרה גדולה מכמות סצנות הצחוק. ככה הבריטים האלה עושים קומדיות. יש משהו בכך שעם הכאב והפתטיות של הדמויות הרבות בסדרה, הם מוצאים דרך להמשיך בכל זאת. כמובן שהסרקזם של טוני, שגורם לכולם לראות הרבה סיטואציות בהומור, גם הוא חלק מהקסם.

הדייט של רוקסי עם הדוור

מערכות היחסים השונות שטוני מנהל, מלאות ברגעים אנושיים וכנים. היחסים של טוני עם אביו חולה האלצהיימר שמנותק מהמציאות לחלוטין. החברות המיוחדת של טוני עם רוקסי - יש סצנה שבה טוני מארח את רוקסי, בביתו לארוחת ערב, והאוכל שהוא בישל כל כך מגעיל אותה, שלמרות הסיטואציה החברית, היא אומרת לו בכנות שהיא לא מסוגלת לאכול את זה. מערכת היחסים בין טוני והאחות בבית האבות של אביו, מלאה בחיבה הדדית וטוני ממש רוצה, אבל לא מצליח להביא את עצמו לעלות רמה ביחסים, למרות הרמיזות הרבות מצד האחות, שהיא לא תחכה לו לנצח. מעל כולן כנראה נמצאת מערכת היחסים של טוני עם אן, האלמנה השותפה לכאבו. השיחות ביניהם הן פנינים אמיתיות.

טוני מוציא את אביו (דיוויד בראדלי, 'משחקי הכס') להתאוורר קצת

גם בעונה הזו, טוני ולני מבקרים את התושבים המקומיים בשביל לסקר את חייהם המוזרים. האישה המבוגרת ביותר בעיר, בת 100, שבעצם מעולם לא יצאה מהעיר ולא באמת ראתה משהו בחייה הארוכים. או מישהי שעברה המון ניתוחים פלסטיים שהשתבשו, ואולי השיא, היה ראיון עם אדם שבמשך שנה שלמה שם את המכתבים שלו בתיבה לאיסוף צואת כלבים, ולא הבין למה אף אחד לא מקבל את המכתבים שלו.

טוני ולני, הכתב והצלם הבכירים של המקומון הכושל

ברור לי, שעבור לא מעט אנשים הסדרה הזו יכולה להיתפס כקיטצ'ית מדי, במיוחד פרק הסיום של העונה. בגדול, המסר של הסדרה הוא שכולנו מחפשים אהבה, זה הייעוד, וכשהוא אובד לנו, אז גם אנחנו אבודים. תקראו לי תמים, אבל אני מתחבר למסר הזה ולדרך בה הוא מועבר.

ליסה, אשתו המנוחה של טוני

אם כך, יש הרבה מה לאהוב גם בעונה השנייה של הסדרה המיוחדת הזו. אבל הנה מגיע ה"אבל", ולצערי יש "אבל" מאוד גדול בעונה הזו. הסדרה כוללת מספר דמויות בוטות בצורה בלתי נסבלת. יש שלוש דמויות כאלה בעונה הזו, בראש ובראשונה דמות הפסיכולוג שנפגש עם מאט בעונה הזו. הפסיכולוג מגולם בידי פול קאי (Paul Kaye), המוכר מתפקידו ב"משחקי הכס". הפסיכולוג הוא גבר בוטה וניאנדרטלי, פרודיה מוחלטת לפסיכולוגים. הוא מדבר על נשים ומיניות בצורה גסה ובוטה באופן קיצוני. אליו מצטרפים, בריאן, האגרן הגרוש והמוזר, שגם הוא לא מפסיק לדבר גסויות דוחות במיוחד, ואת שלישיית הכבוד משלימה דמות חדשה העונה, קן, מדריך חוג הדרמה המקומי, שגם הוא מספר סיפורים מפגרים ודוחים. אז נכון, שתיים מהדמויות הופיעו גם בעונה הקודמת, וגם בה היו רגעים בוטים וגסים, אבל לא בעוצמה הזו.

פול קאי, בתפקיד הפסיכולוג הדוחה ביותר על המסך

בכנות, אני פשוט לא מבין מה שלושת הדמויות האלה עושות בסדרה הזו, לא מבין את הצורך בהן. הדמויות האלה קוטעות לחלוטין את הרצף והסגנון של העונה. כשהדמויות האלה לא נמצאות על המסך, "טוני נולד מחדש" היא דרמה קומית, אנושית ומרגשת. לעומת זאת, כשהשלישייה הזו מופיעה על המסך, הסדרה מתדרדרת מתחת לרמה של קומדיות סקס נעורים אמריקאיות. הגסות והבוטות הזו, היא סגנון ההומור הירוד והפחות מועדף עליי. צר לי מאוד על הבחירה הדי אומללה הזו, לכלול את הדמויות האלה בסדרה. באותו הפרק בו יש סצנה של טוני מדבר בדמעות על הספסל בבית הקברות עם אן על משמעות החיים, יש סצנה בה הפסיכולוג וחבריו עושים סלפי בפאב, כשהם מדמים תנועות של אוננות אחד לשני. אני באמת לא מבין איך זה מסתדר ביחד, הקונטרסטיות הזו לחלוטין לא מתיישבת עם ההיגיון שלי.

טוני מארח לארוחת בוקר את רוקסי והדוור, נורמלי לחלוטין

 לסיכום, בעונה השנייה של "טוני נולד מחדש", הסדרה מצליחה לשמור על הרבה מהקסם שלה מהעונה הקודמת. יש המון רגעים אנושיים וכנים, יש סרקזם והומור משעשע של דמויות דיכאוניות אבל מקסימות. יחד עם זאת, שילוב שלושת הדמויות הגסות של הפסיכולוג, בריאן וקן, פגע מאוד בהנאה שלי מהעונה. זה הרגיש מיותר וצלילה חדה באיכות הסדרה.

הציון שלי: 7/10.