רמקולים מדפיים מוינה – Vienna HAYDN GRAND
רוי לינדנפלד
14-07-2008 02:13
זוג ההיידן מתגלה כרמקולים עם צליל גדול, מפורט וצלול עם קורטוב של סוכר בצליל. רוי מקשיב לצליל וינאי בישראל.
הקדמה
בין הרמקולים השונים ששכנו בביתי זכורים לי במיוחד לטובה ה-Vienna Acoustics Mozart, בגרסתם הקודמת. זמן רב חלף מאז, אולם הם הותירו עלי את חותמם. לאחר שמכרתי אותם נזדמן לי להאזין לדגם ויינה Haydn Grand המדפי, והוא הותיר עלי רושם ראשוני עז, אולם מעולם לא היתה לי ההזדמנות לבדוק את הרמקול במגרש הביתי, וזו, כמו שכל אודיופיל יודע, הבדיקה בהא הידיעה.
לאחרונה גיליתי כי הרמקולים המיוחלים ביצעו קפיצת דרך שהביאה אותם קרוב אל מפתן ביתי הצפוני.
טלפון לחנות ואני כבר שם עם מסחרית מקרטעת בעלת גיר ידני ששאלתי מחבר (פלא שהצלחתי בכלל להגיע ולחזור - הפעם האחרונה שנהגתי על הילוכים היתה בשיעורי נהיגה).
המטען היקר הושאל לי לשבוע של האזנות שהתארך לכמעט שלושה עקב בעיות להתארגן על החזרתם, מה שתרם בהחלט להעמקת ההיכרות עם הרמקולים. בשתי כתבות אתן סקירה אישית על שניים מתוך סדרת ה"גראנד" של ויינה אקוסטיקס, ותוספת קטנה של בדיקת תפקודם בתחום קולנוע ביתי.
אז במה מדובר?
החברה
חברת Vienna Acoustics הינה חברת רמקולים אוסטרית (...Duh) שמקום מושבה בוינה (Duh... x2). החברה לוקחת את עצמה מאוד ברצינות מבחינת מחויבותה לתרבות מוזיקלית אוסטרית, כעולה מאתר האינטרנט שלה המתפקד גם על תקן של מוקד מידע קטן לתיירות מוזיקלית בוינה.
לענייננו, שלוש סדרות הרמקולים של ויינה כוללות את הסדרה ה"נמוכה" (הכל יחסי) שעברה עדכון לפני כשנתיים-שלוש וקיבלה את השם Grand (בה אעסוק בכתבות להלן), וכן סדרות ה-Reference וה-Klimt (החדשה) הגבוהות.
רמקולי סדרת הגראנד (וגם הרפרנס) זכו כולם לשמות של מלחינים אוסטרים וגרמנים (אם כי שם הרמקול אינו מרמז בהכרח על מקומו בסדרה. לחובבי באך, למשל: הרמקול שלו זכה רק בדירוג השני מהסוף).
שני זוגות הרמקולים שנחתו בביתי הינם ההיידן גראנד המדפי ואחיו הגדול הממוצב שתי רמות מעליו, המוצארט גראנד. ביניהם, כאמור, ישנו הבאך גראנד, שהוא רצפתי קטן.
התרשמות ראשונית
ההיידן (נשמיט את ה"גראנד" לשם קיצור) איננו גראנד כלל - מדובר במוניטור קטן בעליל. דרייבר קטן ושקוף של 5 אינץ' קבוע בחלקו התחתון ומעליו כמקובל הטוויטר שהינו מסוג Silk Dome (להבדיל מטוויטר מתכתי).
החלק שאינו שגרתי ברמקול הינו הפוֹרט, אותו "חור" בגוף הרמקול המשתתף במנגנון הגברת הבאס ע"י התיבה ומאפשר פליטה של האויר שדוחס הדרייבר פנימה. הפורט הינו קדמי ומצוי מאחורי הטוויטר, כלומר, הטוויטר מורכב עליו ומכסה אותו לחלוטין. מעבר ליתרונות אקוסטיים כאלו ואחרים, מבנה זה מאפשר לחסוך מקום וגודל תיבה מבלי לאבד את היתרון שבשימוש בפורט ובהיותו קדמי (מקל על מיקום הרמקול בגבו לקיר).
מאחור ישנם טרמינלים מתברגים איכותיים ביותר, מתכתיים ומאסיביים למגע. ישנו רק זוג אחד, כך שלחובבי הבי-אמפינג, קרוס חיצוני וכו' מומלץ לעבור הלאה. אני מקבל זאת כסוג של אמירה מלאה ביטחון עצמי בתיכנון, דהיינו: "אנחנו בויינה כיילנו את הקרוס, כך הוא נכון לרמקול הזה, נא לא להתעסק איתו" (לקרוא במבטא אוסטרי). יש מי שיראה זאת כחיסרון, אם כי לדעתי יש בזה משהו מאוד נכון מבחינת הפילוסופיה של בניית רמקולים.
איכות הגימור פנטסטית וניכרת תשומת לב בכל פרט. אני קיבלתי להדגמה רמקולים בגימור שחור-מבריק-פיאנו-טביעות-אצבעות-"דיר-באלאק-לא-לגעת", והוא פשוט מרהיב. מבחינת איכות הגימור, הרמקולים הללו הם חידוש מרענן בשוק שנשלט רובו ככולו ע"י-MDF מצופה טפט-עאלק-דמוי-עץ (בסדר, למעט האיטלקיים). גימורים נוספים שניתן להזמין הינם של עץ אמיתי, והם יפים לא פחות (מנסיון אישי עם גימור המייפל). כמו כן הרמקול מרגיש דחוס ומאסיבי למגע. מקדם ההנהלה (WAF) מאוד גבוה.
אז מה שומעים?
בבדיקת הרמקולים השתמשתי בעיקר במוזיקה שאני שומע באמת, ובמינימום של "קטעי רפרנס" כאלה של אודיופילים (אתם יודעים, כמו שיש בדיסקי הדגמה ובמעליות). השתמשתי בקטעי הרפרנס כדי "לאפס" את צליל הרמקולים אצלי בראש בתור התחלה. בגזרת "המוסיקה האמיתית" נבחרו נציגים מתחומי הרוֹק, הג'אז, והמוסיקה הקלאסית (בעיקר רחמנינוב ושוסטקוביץ' בקלאסית).
הציוד
הרמקולים חוברו למגבר משולב Class-T (מה שמכונה "דיגיטלי") של Aqua Audio בעוצמה של 100 וואט ונצילות גבוהה ביותר. המקור היה CDP של Arcam המלווה אותי נאמנה מספר שנים, מדגם CD-72T. יש לציין גם כי הרמקולים נבדקו לא רק כנגד חלל פתוח (באופן בו אני נוהג להאזין), אלא גם בגבם לקיר ובמרחק סביר ממנו לטובת רובנו שנאלצים (או רוצים) למקם כך את הרמקולים שלהם.
צליל גדול, מאוד
וכעת לעניין למענו התכנסנו - תיאורים קולינריים. אז הרמקולים נשמעים טוב. מאוד. כמו בכל דבר, ישנם גם מינוסים מסוימים. אבל נתחיל בהתחלה.
ההיידן עושים רושם ראשוני מרשים ביותר. הקופסאות הקטנות מוציאות צליל גדול מאוד וממלאות את החלל הגדול (כפי שרואים בתמונות) בלי שום בעיה. מי שנרתע ממדפיים מחשש שיהיו קטנים על חלל ההאזנה יכול להרגע. לפחות בכל הנוגע להיידן נראה שזוג מדפיים עם דרייברים של 5 אינץ' זה כל מה שצריך.
גם לאחר חלוף הדיסוננס של "צליל גדול מרמקולים קטנים" הרושם נותר. הבית פשוט מתמלא מוזיקה. ההרגשה אינה חולפת לכל אורת תקופת ההאזנה הארוכה. הצליל נקי, צלול ביותר וממש בעל צורה מוגדרת.
הדוגמה הבולטת לטעמי מומחשת בעיקר במוזיקה הכוללת ווקאל וכלי ליווי (בעיקר ג'אז). התחושה היא של ווקאל גדול הבוקע מעומק החדר בין הרמקולים ומאחוריהם, כשמסביבו של הווקאל ממש חלל שחור ושקט, ורק מעבר לטבעת הדממה הזו מנגנים כלי הליווי. מאוד מרשים. צורת במה זו חוזרת על עצמה בכל ההקלטות, ולמעשה גם בכל מיני ניסיונות העמדה של הרמקולים, כולל בגבם לקיר (במרחק סביר). הבמה צרה למדי אך עמוקה מאוד. הייתי אומר כי היא "צינורית" או "טבעתית" בצורתה להבדיל מבמה "שטוחה".
לצורה זו של במה, כפי שאני תופס זאת, יש יתרון בווקאל שכן ישנה תחושה אינטימית מאוד של "הופעה בחדר" וכן הפרדה ברורה בין הווקאל לכלי הליווי, אולם חיסרון מסוים במוזיקה קלאסית עמוסה. בז'אנר זה מתקבלת תחושה של ישיבה רחוקה מבמת הנגנים. הם אינם מסודרים לרוחב החדר כמו על במה שטוחה וקרובה, אלא ממוקדים בצורה הנותנת תחושה של ישיבה בשורות האחוריות יותר של אולם הקונצרטים, היכן שצליל התזמורת כולה מגיע אל המאזין פחות או יותר כמקשה אחת. עם זאת, אכן יש תחושה די טובה של אולם קונצרטים, כך שאין פירוש הדבר שהרמקולים אינם מתאימים למוזיקה קלאסית, אולם יש לקחת זאת בחשבון.
במוזיקה קלאסית קאמרית תכונה זו עשויה להוות יתרון, עם קבלת אפקט דומה לזה שתיארתי בג'אז. מיותר כמעט לציין שהרמקולים "נעלמים" לחלוטין בחלל החדר ובשום שלב לא התקבלה תחושה כאילו הצליל בוקע מהם במישרין. לא ציפיתי לפּחות אחרי ההיכרות עם המוצארט שהיו לי.
רמקול מפורט וצלול
מבחינת אופי הצליל (עם כל הקושי שבלתאר דבר כזה), מדובר ברמקולים מפורטים וצלולים, ללא שמץ של צרימה בגבוהים. המידריינג' מלא והבאס סביר. הכיול הוא על הצד ה"רך", ה"חם" וה"יפה", או, אם תרצו, עם תוספת של קצת "סוכר" (במלעיל) בצליל. ההיידנים מתאפיינים בכל אלו מבלי להיות סתומים או "כהים", וזה לא שילוב טריוויאלי. רמקולים רבים נופלים למלכודת של להשמע "חווייתי" ו"נוזלי" שכזה (ויש לי עוד המון דימויים!) בתמורה להורדת הפירוט והשקטת הטוויטר לטובת המיד, אך לא כאן.
למה אני מתכוון לעזאזל ב"יפה", "סוכר" וכו' אתם שואלים? אסביר בעזרת דוגמה:
מכירים את התחושה הראשונית הזו של כניסה לחנות סטריאו, בפעם הראשונה, לפני שהייתם מודעים לזה שיש דברים שנשמעים ככה, ואז המוכר מפעיל את רמקול ההי-פיי הראשון ששמעתם מעולם (עד אז שמעתם במערכת מיני) ופתאום נפערות העיניים? ואז לתדהמתכם הוא עוד מצביע על איזה זוג מדפיים אנונימיים למראה? זה הצליל אותו אני מכנה "יפה" או "חווייתי", שמאפיין את ההיידן. אך לא כל הרמקולים הטובים בהכרח נשמעים "יפה", ולא כל הרמקולים שנשמעים "יפה" הם בהכרח טובים.
ההיידן הוא רמקול טוב מאוד שנשמע יפה, ואפילו מקסים. אבל הוא לא מושלם וזו, לדעתי, בחירה תכנונית. בתמורה ליופי הזה בצליל, מורגש לעיתים חוסר באינפורמציה. לא בווקאל וג'אז וגם לא בקלאסית של הרכבים קאמריים (שם ההיידן במיטבו), אבל כן בעומסים כבדים. ברוק סימפוני עמוס וכבד הייתי שמח לעוד קצת "דרייב" מהתופים, קצת יותר מכה, קצת יותר "פּאצ!". בקרשנדואים הבומבסטיים של שוסטקוביץ' הייתי מקבל בברכה יותר, ובכן, בומבסטיות. תיבת התהודה של הפסנתר בקרשנדו אמורה להיות קצת יותר גדולה. יש תחושה שבשיאים חסר קצת "בשר". עם זאת, יש להבהיר שמדובר רק בקטעים העמוסים ביותר.
למעט במקומות שציינתי, הרמקול מעביר הכל בצורה מעוררת הערכה, מפורטת, בלי שום קשר נתפס לגודלו הפיזי ולחלל הגדול שהיה עליו למלא, וכאמור עם קורטוב של "סוכר" בצליל אבל לא בהגזמה.
והבאס?
טוב תודה. וברצינות - מדברים הרבה על כך שישנם רמקולים מדפיים שגם יודעים להוציא באס מספק, וההיידנים הם דוגמה לכך. מדובר ברמקולים שנותנים באס מדוייק, נקי, וכזה שמנגן כחלק טבעי מהמוזיקה, להבדיל מרמקולים מסויימים בהם הבאס מלווה את המוזיקה בצורה מלאכותית גם היכן שלא צריך.
הבאס מספק למדי ומצליח להעניק תחושת עומק ו"סמכות" לצליל, ואף מסוגל להרעיד את הספה בקטעים מסויימים. זה לא שאני לא אוהב מידי פעם איזו בעיטה בריאה ככה של "ווף" סאב-וופר-סטייל (ומי לא, בינינו), אבל בהתחשב בגודל הרמקולים וגם מעבר לו - יש די והותר.
סיכום
ההיידן גראנד הוא עבורי נציג מובחר של ז'אנר המדפיים ושל רמקולי היי פיי בכלל (אני לא משתמש במונח "היי אנד", שלדעתי לא אומר כלום חוץ מהמחיר). מי ששולל מראש מדפיים כי "זה לא מספיק רמקול" מוזמן לצאת מהסטראוטיפ, והאזנה לזוג המופלאים הללו יכולה להיות יופי של הדגמה. ההיידן גראנד הם גם דוגמה לזוג רמקולים קטן, יפה ולא יקר (יחסית) שניתן לחיות איתו בכיף מבלי להרגיש שמפסידים משהו. התחושה שלי היא שהם לא יביישו שום מערכת אודיופילית, כולל כאלו של מאזינים בעלי קילומטראז' מכובד בתחום. במערכת של אודיופיל אחד לפחות הם כיכבו.
מחיר: 7,000 ש"ח
יבוא ואחריות: סבו אודיו
קישור: דף מוצר באתר יצרן
תודות:
- לאשתי על ההבנה, הפירגון והעריכה הלשונית;
- לאביעד ב. וגבי ו. על שהגיעו אלי בהתראה קצרה לתת פידבק נוסף;
- תודה לאילן נ. על המסחרית ולא תודה על חוסר העזרה בסחיבות ("נראה לך שאני גם נותן לך את האוטו וגם סוחב?? סחוב, סחוב יא נצלן");
- תודה מיוחדת לישראל ואלי מ"אניגמה אודיו" על הסיוע הלבבי. יצויין כי חוץ מהרמקולים עצמם, כל כבלי הרמקול (40 מ' סה"כ של Monster Cable בתקן THX שהיו דרושים לחיבור כל הרמקולים יחד כק"ב) והסטנדים למדפיים סופקו על ידם.
בין הרמקולים השונים ששכנו בביתי זכורים לי במיוחד לטובה ה-Vienna Acoustics Mozart, בגרסתם הקודמת. זמן רב חלף מאז, אולם הם הותירו עלי את חותמם. לאחר שמכרתי אותם נזדמן לי להאזין לדגם ויינה Haydn Grand המדפי, והוא הותיר עלי רושם ראשוני עז, אולם מעולם לא היתה לי ההזדמנות לבדוק את הרמקול במגרש הביתי, וזו, כמו שכל אודיופיל יודע, הבדיקה בהא הידיעה.
לאחרונה גיליתי כי הרמקולים המיוחלים ביצעו קפיצת דרך שהביאה אותם קרוב אל מפתן ביתי הצפוני.
טלפון לחנות ואני כבר שם עם מסחרית מקרטעת בעלת גיר ידני ששאלתי מחבר (פלא שהצלחתי בכלל להגיע ולחזור - הפעם האחרונה שנהגתי על הילוכים היתה בשיעורי נהיגה).
המטען היקר הושאל לי לשבוע של האזנות שהתארך לכמעט שלושה עקב בעיות להתארגן על החזרתם, מה שתרם בהחלט להעמקת ההיכרות עם הרמקולים. בשתי כתבות אתן סקירה אישית על שניים מתוך סדרת ה"גראנד" של ויינה אקוסטיקס, ותוספת קטנה של בדיקת תפקודם בתחום קולנוע ביתי.
אז במה מדובר?
החברה
חברת Vienna Acoustics הינה חברת רמקולים אוסטרית (...Duh) שמקום מושבה בוינה (Duh... x2). החברה לוקחת את עצמה מאוד ברצינות מבחינת מחויבותה לתרבות מוזיקלית אוסטרית, כעולה מאתר האינטרנט שלה המתפקד גם על תקן של מוקד מידע קטן לתיירות מוזיקלית בוינה.
לענייננו, שלוש סדרות הרמקולים של ויינה כוללות את הסדרה ה"נמוכה" (הכל יחסי) שעברה עדכון לפני כשנתיים-שלוש וקיבלה את השם Grand (בה אעסוק בכתבות להלן), וכן סדרות ה-Reference וה-Klimt (החדשה) הגבוהות.
רמקולי סדרת הגראנד (וגם הרפרנס) זכו כולם לשמות של מלחינים אוסטרים וגרמנים (אם כי שם הרמקול אינו מרמז בהכרח על מקומו בסדרה. לחובבי באך, למשל: הרמקול שלו זכה רק בדירוג השני מהסוף).
שני זוגות הרמקולים שנחתו בביתי הינם ההיידן גראנד המדפי ואחיו הגדול הממוצב שתי רמות מעליו, המוצארט גראנד. ביניהם, כאמור, ישנו הבאך גראנד, שהוא רצפתי קטן.
התרשמות ראשונית
ההיידן (נשמיט את ה"גראנד" לשם קיצור) איננו גראנד כלל - מדובר במוניטור קטן בעליל. דרייבר קטן ושקוף של 5 אינץ' קבוע בחלקו התחתון ומעליו כמקובל הטוויטר שהינו מסוג Silk Dome (להבדיל מטוויטר מתכתי).
החלק שאינו שגרתי ברמקול הינו הפוֹרט, אותו "חור" בגוף הרמקול המשתתף במנגנון הגברת הבאס ע"י התיבה ומאפשר פליטה של האויר שדוחס הדרייבר פנימה. הפורט הינו קדמי ומצוי מאחורי הטוויטר, כלומר, הטוויטר מורכב עליו ומכסה אותו לחלוטין. מעבר ליתרונות אקוסטיים כאלו ואחרים, מבנה זה מאפשר לחסוך מקום וגודל תיבה מבלי לאבד את היתרון שבשימוש בפורט ובהיותו קדמי (מקל על מיקום הרמקול בגבו לקיר).
מאחור ישנם טרמינלים מתברגים איכותיים ביותר, מתכתיים ומאסיביים למגע. ישנו רק זוג אחד, כך שלחובבי הבי-אמפינג, קרוס חיצוני וכו' מומלץ לעבור הלאה. אני מקבל זאת כסוג של אמירה מלאה ביטחון עצמי בתיכנון, דהיינו: "אנחנו בויינה כיילנו את הקרוס, כך הוא נכון לרמקול הזה, נא לא להתעסק איתו" (לקרוא במבטא אוסטרי). יש מי שיראה זאת כחיסרון, אם כי לדעתי יש בזה משהו מאוד נכון מבחינת הפילוסופיה של בניית רמקולים.
איכות הגימור פנטסטית וניכרת תשומת לב בכל פרט. אני קיבלתי להדגמה רמקולים בגימור שחור-מבריק-פיאנו-טביעות-אצבעות-"דיר-באלאק-לא-לגעת", והוא פשוט מרהיב. מבחינת איכות הגימור, הרמקולים הללו הם חידוש מרענן בשוק שנשלט רובו ככולו ע"י-MDF מצופה טפט-עאלק-דמוי-עץ (בסדר, למעט האיטלקיים). גימורים נוספים שניתן להזמין הינם של עץ אמיתי, והם יפים לא פחות (מנסיון אישי עם גימור המייפל). כמו כן הרמקול מרגיש דחוס ומאסיבי למגע. מקדם ההנהלה (WAF) מאוד גבוה.
אז מה שומעים?
בבדיקת הרמקולים השתמשתי בעיקר במוזיקה שאני שומע באמת, ובמינימום של "קטעי רפרנס" כאלה של אודיופילים (אתם יודעים, כמו שיש בדיסקי הדגמה ובמעליות). השתמשתי בקטעי הרפרנס כדי "לאפס" את צליל הרמקולים אצלי בראש בתור התחלה. בגזרת "המוסיקה האמיתית" נבחרו נציגים מתחומי הרוֹק, הג'אז, והמוסיקה הקלאסית (בעיקר רחמנינוב ושוסטקוביץ' בקלאסית).
הציוד
הרמקולים חוברו למגבר משולב Class-T (מה שמכונה "דיגיטלי") של Aqua Audio בעוצמה של 100 וואט ונצילות גבוהה ביותר. המקור היה CDP של Arcam המלווה אותי נאמנה מספר שנים, מדגם CD-72T. יש לציין גם כי הרמקולים נבדקו לא רק כנגד חלל פתוח (באופן בו אני נוהג להאזין), אלא גם בגבם לקיר ובמרחק סביר ממנו לטובת רובנו שנאלצים (או רוצים) למקם כך את הרמקולים שלהם.
צליל גדול, מאוד
וכעת לעניין למענו התכנסנו - תיאורים קולינריים. אז הרמקולים נשמעים טוב. מאוד. כמו בכל דבר, ישנם גם מינוסים מסוימים. אבל נתחיל בהתחלה.
ההיידן עושים רושם ראשוני מרשים ביותר. הקופסאות הקטנות מוציאות צליל גדול מאוד וממלאות את החלל הגדול (כפי שרואים בתמונות) בלי שום בעיה. מי שנרתע ממדפיים מחשש שיהיו קטנים על חלל ההאזנה יכול להרגע. לפחות בכל הנוגע להיידן נראה שזוג מדפיים עם דרייברים של 5 אינץ' זה כל מה שצריך.
גם לאחר חלוף הדיסוננס של "צליל גדול מרמקולים קטנים" הרושם נותר. הבית פשוט מתמלא מוזיקה. ההרגשה אינה חולפת לכל אורת תקופת ההאזנה הארוכה. הצליל נקי, צלול ביותר וממש בעל צורה מוגדרת.
הדוגמה הבולטת לטעמי מומחשת בעיקר במוזיקה הכוללת ווקאל וכלי ליווי (בעיקר ג'אז). התחושה היא של ווקאל גדול הבוקע מעומק החדר בין הרמקולים ומאחוריהם, כשמסביבו של הווקאל ממש חלל שחור ושקט, ורק מעבר לטבעת הדממה הזו מנגנים כלי הליווי. מאוד מרשים. צורת במה זו חוזרת על עצמה בכל ההקלטות, ולמעשה גם בכל מיני ניסיונות העמדה של הרמקולים, כולל בגבם לקיר (במרחק סביר). הבמה צרה למדי אך עמוקה מאוד. הייתי אומר כי היא "צינורית" או "טבעתית" בצורתה להבדיל מבמה "שטוחה".
לצורה זו של במה, כפי שאני תופס זאת, יש יתרון בווקאל שכן ישנה תחושה אינטימית מאוד של "הופעה בחדר" וכן הפרדה ברורה בין הווקאל לכלי הליווי, אולם חיסרון מסוים במוזיקה קלאסית עמוסה. בז'אנר זה מתקבלת תחושה של ישיבה רחוקה מבמת הנגנים. הם אינם מסודרים לרוחב החדר כמו על במה שטוחה וקרובה, אלא ממוקדים בצורה הנותנת תחושה של ישיבה בשורות האחוריות יותר של אולם הקונצרטים, היכן שצליל התזמורת כולה מגיע אל המאזין פחות או יותר כמקשה אחת. עם זאת, אכן יש תחושה די טובה של אולם קונצרטים, כך שאין פירוש הדבר שהרמקולים אינם מתאימים למוזיקה קלאסית, אולם יש לקחת זאת בחשבון.
במוזיקה קלאסית קאמרית תכונה זו עשויה להוות יתרון, עם קבלת אפקט דומה לזה שתיארתי בג'אז. מיותר כמעט לציין שהרמקולים "נעלמים" לחלוטין בחלל החדר ובשום שלב לא התקבלה תחושה כאילו הצליל בוקע מהם במישרין. לא ציפיתי לפּחות אחרי ההיכרות עם המוצארט שהיו לי.
רמקול מפורט וצלול
מבחינת אופי הצליל (עם כל הקושי שבלתאר דבר כזה), מדובר ברמקולים מפורטים וצלולים, ללא שמץ של צרימה בגבוהים. המידריינג' מלא והבאס סביר. הכיול הוא על הצד ה"רך", ה"חם" וה"יפה", או, אם תרצו, עם תוספת של קצת "סוכר" (במלעיל) בצליל. ההיידנים מתאפיינים בכל אלו מבלי להיות סתומים או "כהים", וזה לא שילוב טריוויאלי. רמקולים רבים נופלים למלכודת של להשמע "חווייתי" ו"נוזלי" שכזה (ויש לי עוד המון דימויים!) בתמורה להורדת הפירוט והשקטת הטוויטר לטובת המיד, אך לא כאן.
למה אני מתכוון לעזאזל ב"יפה", "סוכר" וכו' אתם שואלים? אסביר בעזרת דוגמה:
מכירים את התחושה הראשונית הזו של כניסה לחנות סטריאו, בפעם הראשונה, לפני שהייתם מודעים לזה שיש דברים שנשמעים ככה, ואז המוכר מפעיל את רמקול ההי-פיי הראשון ששמעתם מעולם (עד אז שמעתם במערכת מיני) ופתאום נפערות העיניים? ואז לתדהמתכם הוא עוד מצביע על איזה זוג מדפיים אנונימיים למראה? זה הצליל אותו אני מכנה "יפה" או "חווייתי", שמאפיין את ההיידן. אך לא כל הרמקולים הטובים בהכרח נשמעים "יפה", ולא כל הרמקולים שנשמעים "יפה" הם בהכרח טובים. ההיידן הוא רמקול טוב מאוד שנשמע יפה, ואפילו מקסים. אבל הוא לא מושלם וזו, לדעתי, בחירה תכנונית. בתמורה ליופי הזה בצליל, מורגש לעיתים חוסר באינפורמציה. לא בווקאל וג'אז וגם לא בקלאסית של הרכבים קאמריים (שם ההיידן במיטבו), אבל כן בעומסים כבדים. ברוק סימפוני עמוס וכבד הייתי שמח לעוד קצת "דרייב" מהתופים, קצת יותר מכה, קצת יותר "פּאצ!". בקרשנדואים הבומבסטיים של שוסטקוביץ' הייתי מקבל בברכה יותר, ובכן, בומבסטיות. תיבת התהודה של הפסנתר בקרשנדו אמורה להיות קצת יותר גדולה. יש תחושה שבשיאים חסר קצת "בשר". עם זאת, יש להבהיר שמדובר רק בקטעים העמוסים ביותר.
למעט במקומות שציינתי, הרמקול מעביר הכל בצורה מעוררת הערכה, מפורטת, בלי שום קשר נתפס לגודלו הפיזי ולחלל הגדול שהיה עליו למלא, וכאמור עם קורטוב של "סוכר" בצליל אבל לא בהגזמה.
והבאס?
טוב תודה. וברצינות - מדברים הרבה על כך שישנם רמקולים מדפיים שגם יודעים להוציא באס מספק, וההיידנים הם דוגמה לכך. מדובר ברמקולים שנותנים באס מדוייק, נקי, וכזה שמנגן כחלק טבעי מהמוזיקה, להבדיל מרמקולים מסויימים בהם הבאס מלווה את המוזיקה בצורה מלאכותית גם היכן שלא צריך.
הבאס מספק למדי ומצליח להעניק תחושת עומק ו"סמכות" לצליל, ואף מסוגל להרעיד את הספה בקטעים מסויימים. זה לא שאני לא אוהב מידי פעם איזו בעיטה בריאה ככה של "ווף" סאב-וופר-סטייל (ומי לא, בינינו), אבל בהתחשב בגודל הרמקולים וגם מעבר לו - יש די והותר.
סיכום
ההיידן גראנד הוא עבורי נציג מובחר של ז'אנר המדפיים ושל רמקולי היי פיי בכלל (אני לא משתמש במונח "היי אנד", שלדעתי לא אומר כלום חוץ מהמחיר). מי ששולל מראש מדפיים כי "זה לא מספיק רמקול" מוזמן לצאת מהסטראוטיפ, והאזנה לזוג המופלאים הללו יכולה להיות יופי של הדגמה. ההיידן גראנד הם גם דוגמה לזוג רמקולים קטן, יפה ולא יקר (יחסית) שניתן לחיות איתו בכיף מבלי להרגיש שמפסידים משהו. התחושה שלי היא שהם לא יביישו שום מערכת אודיופילית, כולל כאלו של מאזינים בעלי קילומטראז' מכובד בתחום. במערכת של אודיופיל אחד לפחות הם כיכבו.
מחיר: 7,000 ש"ח
יבוא ואחריות: סבו אודיו
קישור: דף מוצר באתר יצרן
תודות:
- לאשתי על ההבנה, הפירגון והעריכה הלשונית;
- לאביעד ב. וגבי ו. על שהגיעו אלי בהתראה קצרה לתת פידבק נוסף;
- תודה לאילן נ. על המסחרית ולא תודה על חוסר העזרה בסחיבות ("נראה לך שאני גם נותן לך את האוטו וגם סוחב?? סחוב, סחוב יא נצלן");
- תודה מיוחדת לישראל ואלי מ"אניגמה אודיו" על הסיוע הלבבי. יצויין כי חוץ מהרמקולים עצמם, כל כבלי הרמקול (40 מ' סה"כ של Monster Cable בתקן THX שהיו דרושים לחיבור כל הרמקולים יחד כק"ב) והסטנדים למדפיים סופקו על ידם.