ביקורת סרט - דרור אדום

סרגי ליטבק
02-03-2018 00:25

העבודה שלה היא פיתוי. וזו שאמורה לעשות זאת צריכה לעמוד בדילמת פיתוי בעצמה. סיפור על הרוסים, האמריקאים ועל לא מעט הפתעות בלתי צפויות בתסריט. כמה טוב הסרט? הכנסו ותבינו.

בשנת 1991 מלבד תקיפות טילים על ישראל במלחמת המפרץ, התרחשה מציאות נוספת בעולם והיא פירוק ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה - תם עידן המלחמה בין מעצמת העל ונראה כי העולם נרגע לעת עתה. יחד עם זאת האויב הגדול ביותר בסרטים שהיו עד כה נעלם, ובקומו תפס הטרור העולמי. אבל מעט לעט חוזר העימות הקר אל המסך הגדול (יחד עם המציאות) ואנחנו שוב מתחילים לראות סרטים שעוסקים הן בצד של הדוב הרוסי למול גוף רופס של סוכנות הביון אמריקאי (CIA). שליטה על המידע ובנית רשת סוכנים עולמית, הפך לשם המשחק להעצמת הכוח הפוליטי של כל אחד מהצדדים. 

כן, בהחלט קצת נמאס מהטרור העולמי. כאשר זה היה שם של משהו רחוק ורק "השם "טרוריסט" הביא אסוציאציה של משהו רחוק, והפך היום להיות לאויב מס' 1 בכל הז'אנרים. זה לא התחיל עכשיו, אלה תמיד היה. ואף ב-1988 ג'ון מקליין בסרט ״מת לחיות״, נלחם נגד טרוריסטים (שבסופו של דבר התברר שהם היו רק גנבים), אבל אפילו מארוול מתעסק בטרור בין כוכבי. ולהחזיר לחיים אויב ישן (שכן קיבל מסך בתוקפת הביניים הזו). בעיקר על מה שהיה פעם (כמו "הילד 44") ומשחקי מרגלים טוב גם הרגיש חסר, כי סרטים כמו ג'יימס בונד (וחייבים לציין כי הסדרה האחרונה הייתה מצוינת, אולי לא כולה, אבל לפחות מצי ממנה) וסרטים דומים נוספים כמו "קינגסמן" ועוד רבים אחרים, שמספקים אקשן רב, מרדפים ובעיקר שפע של פעולה צבעונית) אבל הסרטים כמו הסרט "החפרפרת" מ2011 של טומס אנדרסון, היה חסר קצת צורת בחשיבה, במתח מתמשך ולא רק - מי יהרג הבא!

דרור אדום

אז מה יש לנו בסרט, ג'ניפר היא ״דומיניקה יגורובה״, רקדנית בלט די מצליחה אשר חיה את חייה השקטים בין ריקוד ותהילה לבין טיפול באימה החולה. כל זה נגמר כאשר פציעה מפסיקה את האידיליה ותחת שלטון סוציאליסטי (עד כמה סוציאליסטי הוא כבר יכול להיות) ירוגובה מתמודדת עם מצבים קשים שבניהם סיכון בזריקתן מהבית בו הם גרים בחסות התיאטרון בוא היא רקדה, בולשוי. דודה, אחיו של אביה המנוח, העובד בסוכנות הביון הרוסית, מציע לה עבודה אשר באמצעותה יהיה לו שווה לעזור לה לשמור על הנכס והגנה של המערכת בפני הפינוי, אך הג'וב של נערת פיתוי נגמר אחרת ממה שתוכנן ואחרי שקצוות האירוע נסגרות, דודה שוב מציע לה הזדמנות לשנות את יעודה בחייה למרגלת ובלית ברירה, דומיניקה נשלחת לבית ספר מס' 4 - הכשרת סוכנים רדומים, אשר מתמחים בניתוח והבנת הנפש האנושית בהבנה שכל בני אדם הם פזלים. וכדי לקבל מבן אדם אינפורמציה, צריך להשלים לו את החלק החסר - גם במחיר של ספסור עצמי מוחלט.

דומיניקה מתנגדת לשתף פעולה אבל הזמן עושה את שלו והיא מתחילה להראות נכונות ללמוד, ומיד אחרי הקורס יוצאת לפיתוי סוכן אמריקאי שנראה שפישל בשיקול דעתו בסיטואציה בנאלית, אבל בניסיון להחזיר עתרה ליושנה, מנסה ליצור קשר עם החפרפרת בסוכנות הרוסית. דומיניקה ישר חושפת את עצמה בפני הסוכן שמגלה אותה גם מידית, אבל במקום לדחות אותה הוא מנסה לגייס אותה כסוכנת כפולה. מכאן נשאלת השאלה ״האם היא הופכת להיות סוכנת כפולה או שהיא כן בעד הבוסים שלה ומשרטת את האינטרסים שלהם? נראה כי בסרט הדעה יכולה להשתנות הרבה מאוד פעמים, אבל בשביל לגלות את הבחירה הסופית שלה, תצטרכו להמתין לסרט עצמו. בינינו, זה יהיה די שווה לכם!!!

קצת על ההפקה, הבמאי פרנסיס לוורנס (מסתבר שזה סתם שם משפחה זהה ותו לא), המגיע מתחום המוסיקה וסרטים קצרים על הזמרים. עשה כבר כמה דברים טובים כמו "קונסטנטין", ו"אני אגדה". אבל על סדרת "משקחי הרעב", אני כלל לא יכול להגיד משהו חיובי, אפילו לא דבר אחד. ובכל זאת הסרט הנוכחי נראה טיפה שונה ממה שהוא ייצר עד כה. הסרט אפל מאוד, מהורהר. לוקח את הזמן שלו להיות במקום - בסצנה, לחקור ולהציג מה הסצנה יכולה להראות, גם אם זה לא נוח לצופה, במיוחד אם הצופה לא צופה את מה שמגיע ויחד עם זאת, הסרט מצליח להפתיע בפשטות שלו ומורכבות שלו מאידך.

בסופו של דבר אני יצאתי מרוצה, הסרט המשיך להיות איתי גם אחרי יומיים ושלושה בו חשבתי עליו והשפעותיו, על נקודות מבט חדשות ובעיקר שהרוסים לא יצאו שטחיים כמו שהם יוצאים לרוב. וכן, אולי הם הרעים בסרט, אבל נראה כי הדמויות נבנו טיפה יותר מסתם רצונות לא הגיוניים של איוולות.

ציו: 9

 
מעבר לתגובות בפורום