ביקורת סרט קרב המינים
סרגי ליטבק
26-11-2017 08:09
נשים טובות מגברים או שהן בדיוק כמותם? האם משחק טניס יכול לשבור את המוסכמה של מסת השריר של הגבר או היכולת שלו לגבור על אישה במגרש? זה חלק ממה שהסרט מציג. אבל יש עוד כמה דברים שמתרחשים ברקע.
כמו ברוב השינויים שקורים בתעשיה קולנועית, גם השינוי הזה היה איטי, עקבי, והנה הוא השלים את הסיבוב ויש לנו היום ג'אנר קולנועי עצמאי - ״מבוסס על סיפור אמיתי״.
תגידו מה שאתם רוצים, אבל הסיפור אשר מקבל כותרת: "מבוסס על סיפור אמיתי", מקבל תשומת לב רבה יותר מהצופים ולא מעט פעמים העולם הוטעה בשל החשיבה שמדובר על "אמת". אבל כמו שאנחנו יודעים (אני מקווה, כן?), "פרויקט המכשפה מבלייר", הוא לא סיפור אמיתי ולמרות שגרף הצלחות רבות והמציא ג'אנר חדש. סיפורים רבים עוד עשו את זה - "פרגו" זו דוגמא טובה לסרט שמתחת לכותרת בראש "הדמויות שונו ו- בלה בלה.." מסתבר כי כלל זה לא היה - הכותרת אשר מרמזת שהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי אכן עשה את שלו והסרט קיבל תהודה שלא בצדק.
נכון להיום, זהו ז'אנר שמשויך יותר לחלק הדרמתי של הסיפור, בעל רגשות עזים הנועד להראות את ה"מציאות" ולהקצין אותה עוד יותר. יש לא מעט סרטים אשר שוברים את הנוסחה הקולנועית הקלאסית: גיבור - אנטי גיבור וההתנגשות שלהם. למרות זאת מסגרת העל של: "מישהו רוצה משהו וקשה לו לקבל את זה", ממשיך להיות רלוונטי, גם בסרט הזה ה״מבוסס על מקרה אמיתי״, נטול גיבור אמיתי, ומציג מצב שהוא די מגוחך (מה שקורה לרוב) ועל הגיבורה להתמודד עם המצב בניסיון לצאת עם ידה עליונה.
שנות השבעים, ארצות הברית, תקופת דור הפרחים מאחורינו, לפנינו תקופת המהפכות חברתיות ואחת מהן זו המהפכה הפמיניסטית (אוי וואי). טניסאית מספר אחת: בילי ג'ין קינג, מנסה להביא לשיוויון בשכר בין הגברים לנשים, אשר עומד על פער של פי 8. הטיעון הגברי, כי זה נושא פיזיולוגי ועל הגברים לכלכל את המשפחות.
כאשר הטעונים לא מתקבלים, בילי ג'ין מגיבה לסירוב מהליגה באמצעות הקמת ליגת נשים משל עצמן, על מנת להראות כי נשים גם יכולות למשוך קהל והן לא פחות טובות על המגרש. משם מתחיל מירוץ של קבוצת הטניסאיות במסע ברחבי ארה"ב להציג את עצמן כנשים יפות ומקצועיות בתחומן שלא פחות מבני המין הגברי. בילי ג'ין (אמה סטון) בגיל 29 לחייה, נשואה לספורט וללארי קינג. אך כאשר מתחיל המסע, היא מוצאת חיבתה של ספרית צעירה אשר זו הולכת אחריה וכל קבוצתה.
נראה כי בילי ג'ין אשר חיה בתקופה של חוסר סובלנות כלפי ה"שונה", גם מפחדת לאבד את הלגיטימיות במהפכה שהיא מקדמת וגם העובדה כי פלרטוט קל מושך את תשומת לבה למקומות אחרים והיא לא מרוכזת באהבתה האמיתית - טניס.
מצד שני של המתרס יש את באדי ריגס - אלוף טניס שזכה ברוב הגביעים הקיימים, ובגיל 55 חי חיי מותרות ושיעמום, אשר מופג באמצעות הימורים בלתי פוסקים.
הוא שוביניסט מוקצן, אשר תחת נסיבות משפחתיות, מחפש למלא את עולמו בהקצנה של מלחמה שבילי ג'ין יצאה יחד עם הקבוצת טניסאיות ומציע לקיים משחק ראווה: הזכר האולטימטיבי כנגד האישה שהמגרש אין זה מקומה.
אז זהו מקרה אמיתי, של צפיה של מעל ל40 מיליון צופים בעולם בתחרות, אשר בתקופתה הנושא של גברים למול נשים היה כה בוער.
זה עדיין לא עושה את הסרט לתופעה, אבל מקנה לו תחושת אוטנטיות מסוימת. כמו רוב הסרטים חסרי גיבור מובהק והצגתה של מציאות מגוחכת, הסרט הוא הצגה של תופעות בהן הגיבורות נמצאות ומתמודדות - מה שמייצר דרמה וקומדיה ובהחלט אמפתיה רבה.
אבל כסרט קולנועי, אין משהו שהוא שונה או מרגש ודורש תשומת לב יתרה.
יש דבר אחד אליו אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם. הנושא של האוריינטציה מינית, גייז או לסביות. נראה כי המגמה הזאת נמצאת בעליה מתמדת. זה נראה כאילו זה נהיה אופנתי להיות גיי. יותר ויותר סיפורים שבהם מופיעה התופעה ונראה כאילו בלי זה סרט לא יכול להתקיים - עכשיו זה נכון שהדמות הראשית הייתה גיי, אבל זה מרגיש שהעולם הולך לעזאזל וסדר אנושי מתערער. כבר אין גברים ואין נשים והתא המשפחתי מתפורר והקולנוע - כאומנות עכשוית, מעודדת את התופעה (השאלה האם היא מציגה או מייצרת). זה נראה כאילו רוב העולם התקשורתי והקולנועי, בנוי היום מאנשים בעלי אוריינטציה מינית זהה (שלזה בפני עצמו אין העדפה) אבל כמו שפעם הגברים משכו אל הקבוצות שלהם - רק גברים (וגם שם היה סינון ובחירה), נראה כאילו הקבוצה הגאה, מושכת אליה דומים לה וכל השאר נדחקים החוצה.
אבל לא זאת הסיבה למה אנחנו פה, אלה הסרט "מלמחת המינים", אשר זהו סרט קליל, שלא יקרה כלום, אם תצפו בו בקולנוע או בבית - כי לא באמת יש הבדל גדול, אבל הוא סרט חשוב, שמציג את הסיפור האמיתי של תקופה, של תופעה - אפילו של ההיסטוריה.
ציון:7