ביקורת סרט - חדר ריק
סרגי ליטבק
31-10-2017 09:56
סיפור מתסכל ונוגע ללב על משפחה שרצתה מזכרת מבנה החייל שנפל. אבל את המזכרת הזו, לא יקבלו בקלות. ממש לא.
אני רוצה לברך על עוד הצלחה של הקולנוע הישראלי. במיוחד הקולנוע דוקומנטרי. וכאן רבותי מדובר בהצלחה כפולה. הסרט "חדר ריק -המדינה נגד אירית ואשר" הוא תוצאה של מעקב של שנים מבעד לעדשה של הבמאית ״שירלי ברקוביץ״ אחרי זוג הורים כואב, אשר איבדו את היקר להם מכל - בנם החייל. וברגע הוודעות על המקרה, אימו זעקה לעובדי בית החולים: ״תקחו ממנו זרע!״. היא לא תדע להסביר מדוע עשתה זאת, אבל אחרי שהרוחות יירגעו, זוג ההורים מחליטים להשתמש בזרע כדי להביא ילד לעולם. ליצור חיים חדשים לבנם שלא תכנן זאת, שלא הייתה לו בת זוג שתרצה בכך, אלה ההורים אשר להם עוד 2 בנות אבל המשך המשפחה שהיה תלוי בבן זכר אשר כבר איננו. ההורים מחליטים כי הם רוצים להרבות אם פונדקאית וליצור חיים בצורת נכד (או נכדה) למשפחה, ולגדל את הוולד בתוך הילד של הבן הנפטר שלהם.
כשהם מבקשים לעשות כך, הם מופנים לבית המשפט. כי זה המקרה הראשון שידונו בו אי פעם במערכת המשפטית ולא רק הישראלית, על שימוש בזרע של בן שנהרג.
ההליך ייקח זמן. ארבע שנים בהם ההורים השכולים, אשר מבכים יום יום את בנם שנפל ורוצים לשמור על זכרונו ומנגד עומדת (וכמה מפתיע) המדינה, אשר מתנגדת בכל התוקף (ובאמת לא ברור למה). ואני אוסיף ספויילר קליל, למרות שאיני משפטן, לא ראיתי שום סיבה לסירוב המדינה לבקשה ומצד שני לא ראיתי שום סיבה להכרחיות של התערבות של המדינה בסוגיה.
וההליך הארוך דורש הכנה משפטית, עדים, תקדימים, עצבים, ערוכי דין ועוד כספים. עם זאת, נראה שיש אור בקצה המנהרה ויש החלטה והיא טובה. אבל זו המדינה (וכולנו יודעים למרות החיבה הגדולה של רובנו אל המדינה) שיכולה להיות נבלה והיא אכן כזאת. כאשר המדינה צריכה לעמוד מאחורי האזרחים שלה ולתמוך בהם, מחליטה לעצמה למשוך כמה זמן שהיא רק רוצה. המדינה יכולה לקחת החלטה מאושרת ועד סמך דעתה בלבד לבטל אותה. וכמה שזה מרגיז כשזה כך. ואנחנו האזרחים הקטנים, איננו יכולים לעשות דבר כאשר זו יורקת עלינו ועל הצרכים שלנו.
הסרט הוא לא רק בירוקרטיה איומה. הוא גם סרט על משפחה שרוצה לשמור על עצמה ועל זיכרון בנם שנפל, זהו סרט על אינטימיות של בני זוג שאחרי עשרות שנים של ביחד מתמודדים בסוגיה שאף הורה לא רוצה למצוא את עצמו בה. אך בעיקר זהו סרט על אהבה, מסירות ורצון להביא חיים. וכמה מפתיע שמי שמונע את החיים הללו, זה דווקה המדינה והמערכת המשפטית.
ומשהו קטן על העשיה הקולנועית הישראלית ובעיקר דוקומנטרית, שזו בפני עצמה מורכבת עוד יותר. שירלי התחילה את הפרויקט בעצמה, עם מצלמה ורעיון לעקוב אחרי משפחות שכולות מבלי לדעת לאן זה יביא אותה. אני לא מדבר רק על ההשקעה הפרטית שלה בזמן, ציוד, נסיעות וכל זה על חשבונה הפרטי. חוסר ידיעה האם בכלל יצא מזה כתבה בטלוויזיה או סינק של כמה שניות, היא המשיכה לצלם ולעקוב - לאסוף חומרים, לשאול שאלות, לבנות סיפור.
בסופו של דבר זה קרה. ההקרנה בחיפה, הקרנה בתל אביב ויומיים לאחר מכן, הסרט הוקרן בYES דוקו ונראה כי כל עם ישראל ראה את זה ואולי לא. אבל חשוב יתר מהכל, היא המשיכה להאמין בכך שיש חיים במה שהיא עושה. היא חלמה, האמינה והצליחה.
לזה אין ציון - רק כבוד