הקטע הזה עם פטפונים כמו DaVinci

מהמצאת הגלגל ועד Gabriel MKIII העגול אף הוא, שנחת בנ. ציונה אצל נ. לוי. ממוצר ועד ליצירת אומנות – או: איך ולמה הגענו למסובב עיגול פלסטיק ששוקל שלושה-רבעים מאופנוע ספורט עילאי ועולה כמו שלושה כאלה

צילומים וויקיפדיה, יצרנים, פלרמן, מיכאל כץ

אחד הדברים שעשו את האדם למה שהוא הם הדברים שעשה – ייצור כלים ומכשירים; גרזן מאבן או גלגל מעץ, למשל. בהמשך אותו אדם רצה יותר – גם כדי שזה יעבוד יותר טוב, גם כדי לעשות לו הרגשה טובה. מוצרים באיכות מסוימת, כך גילה, עושים לו הרגשה טובה, ואם יש להם שם טוב, אז גם הוא זוכה לשם טוב.

גלגל פשוט, עשוי עץ

 גלגל מקושט, עשוי עץ, לעגלת מקדש

והוא היה מוכן לשלם על זה, גם על האיכות וגם על הייחוד וההופעה. היו אפילו כאלה שלא רק שהיו מוכנים להוסיף קצת, זו הייתה עבורם ברירת המחדל, ואילו אחדים מהם היו מוכנים להוציא הרבה.

הגיג היסטורי לפתיחה

בעלי מקצוע דגולים מופיעים במיתוסים של כל התרבויות – וגם אצלנו; "רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. (ג') וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. (ד') לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. (ה') וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה" (שמות, ל"א, ב').

במאות השנים האחרונות זכו אותם יוצרים לתהילה לא רק בהקשרים דתיים או לאומיים; אומנים שהיו לבעלי עסקים ויצרו מותגי-על פרחו כבר בסוף המאה ה-18, ויצרו לעצמם ולרוכשיהם שם ומעמד – וראו ברגה, דו פונט, קרטיה, סטנווי, רוזנטל, דנהיל – ונעצור כאן. ולהדגשה: רולס רויס סילבר גוסט מול פורד מודל T.

רולס רויס סילבר גוסט, 1920. הרבה יותר מאשר להסיע מא' לב'

 
 פורד מודל T, 1921. להסיע מא' לב'

 פטפונים, קיצור החלק הראשון

לפני 140 שנים בדיוק (1877) המציא אדיסון את הפטפון (פונוגרף), מכשיר ראשון שלא רק הקליט (כזה נוצר ב-1857) אלא גם אפשר להשמיע את ההקלטה. בתחילה היה מדובר בדיסק מסתובב במכשיר עם רמקול ענק, אך כבר בעשור הראשון של המאה ה-20 הופיע אותו מכשיר כשעליו מסתובב תקליט.

הפטפון של אדיסון, גרסת 1893. מהראשונים בז'אנר

פטפון של RCA, 1907.

מתחת לשופר הכביר יש תקליט ברבע הראשון של המאה ה-20 קרו עוד דברים חשובים בהקשר הזה: נקבע תקן למהירות סיבוב התקליט (78.26 סיבובים לדקה), קוטר התקליטים הפך תקני, התחילו להקליט במיקרופונים והופיע אפילו המושג High Fidelity שהכריז על סוג של מחויבות שקודם לא הייתה קיימת. בשנות השלושים החלו להשתמש במכשירי הקלטה עם סרט מגנטי (ב-1933 הומצא גם הסטריאו, אבל הוא חיכה 25 שנים), האיכות השתפרה – וב-1949 נפל דבר: מהירות 33.3 הייתה לתקן החדש.

פטפון של EMI, הנעה מכנית עם מתיחה באמצעות ידית. 78 סל"ד, שנות ה-30

פטפון של פילקו, כולל מגבר ורמקול עם המצאת מחצית המאה: טרנזיסטור. 1955
 

ריצה להמראה, פיצוץ של תכנים

מאז החלו להופיע גם מכשירים באיכות אחרת לגמרי, אחדים מהם מבוקשים גם היום – הכנה מצוינת למהפכה הענקית באמת: סטריאו, שהיה מסחרי מ-1958. פטפונים, בין השאר, תוכננו כדי לנגן תקליט אחד בלבד (ולא שישה), יצאו מהמזנון ומהמזוודה, והיו למוצר אודיו מכובד – לא מעט בזכות חברות כמו גארארד (301, 1954), טורנס (124, מ-1957) עם עזרה של SME ואורטופון בזרועות. ב-1961 הציגה AR, יצרנית הרמקולים המאוד חשובים אף הם בעולם האודיו, את XA, פטפון עם הנעת רצועה, קפיצים ומנוע AC דל-וויברציות. לא עניין של מה בכך אז.

תחנות השידור רכשו פטפונים מושקעים מאוד (EMT 927 מ-1952) ועולם האודיו, על פטפוניו, זרועותיו וראשיו (שור, פיקרינג, אורטופון, דקה) פרח. המירוץ למצוינות המריא, ואל היצרנים הוותיקים הצטרפה לין ב-1972, שסיפרה לכולם עם סונדק LP12 כי פטפון עם נתוני מדידה שווים נשמע שונה, ויותר מזה: נתונים מעולים לא מבטיחים איכות מוזיקלית.

דגם 930 של EMT, הנעת גלגל, 1955. מעולה גם כיום
 

לין סונדק, הוצג לראשונה ב-1972. אפשר לשדרג לאיכות על באופן מודולרי
 

לעולם המושגים הצטרף בשנות השבעים המושג "הי אנד", ובין השאר הובן כי מדידות מוגבלות (במספרן ובמתודה שלהן) לא מספרות את כל הסיפור. בנוסף, השאיפה להביא את המוזיקה, כפי שהוקלטה, הביתה, היה לעניין מוביל אז. והדרישות גברו בהתאם.

 עולם המוזיקה – קלסית, רוק, שירי עמים, פופ, ג'אז – היה אז בתקופת שיא שלא תיאמן. ריכוז היוצרים הכבירים במוזיקה קלסית ובג'ז בכל תקליט ותקליט לחוד, היה שווה לסבב האזנה של מספר שנים במספר ארצות. המפגש של פיצוץ הרוק עם האודיו היה אף הוא לסיפור מדהים. 

הנסיקה לגובה שיוט – ומעבר
 

שנות השישים הביאו תופעה חדשה שהתבססה בשנות השבעים: מוצרי-על סופר-יקרים – מכוניות על (למבורגיני מיורה, 1966) ופאר (מרצדס 600 פולמן, 1963), שעונים (אודמאר פיגה רויאל אוק, 1972), יכטות, מטוסים פרטיים – ובהבדל ענק ביחס למה שהיה מקובל קודם במוצרים כאלה.

ההבדל הענק נוצר בגלל שדור הבייבי בומרס יצא החוצה; הרבה צעירים בעלי אמצעים הופיעו, ובעלות על מוצרים יקרים לא נתפסה עוד כפריבילגיה של אנשי הכסף הישן, האצולה, וזה היה ממש בסדר להסתובב עם כל הדברים האלה בחוץ. הדמוקרטיה הגיעה גם לכאן.
 

למבורגיני מיורה, 1966. מכונית על ראשונה, סמן תרבות
 

אודמאר פיגה, רויאל אוק, 1972. שעון פלדה, אלגנטי – ויקר
 

וכך גם באודיו. ב-1977 הוצג רמקול בשם אינפיניטי  IRS- ממדי ענק, 2 מגדלים בכל צד ובמחיר של 20,000 דולר; יורשו כיום, ג'נסיס פריים, עולה מעל 350,000 דולר.

בקיצור, מאמצע שנות השבעים החלו להופיע יותר ויותר מוצרים בתחום האודיו שהביאו את פסגת הטכנולוגיה דאז – כולל חומרים, כושר ייצור, גימור משופר – והמחירים עלו בהתאם. צרכנים דרשו את הטוב ביותר, והטעם האמריקאי, כמו ארה"ב כולה, היה המנצח, והחליף את הצניעות הבריטית, אימפריה בשקיעה (כמו תעשיית האופנועים שנכחדה, ויצרני המכוניות שעשו קריירה בפשיטות רגל).

אינפיניטי IRS, 1977. תחילתו של סחרור
 

ווילסון WAMM, 1981. המשכו של סחרור

פריחה קצרה בפסגות. קמילה מיידית

הפטפונים היו חלק מכל זה, ויפן, מעצמה עולה בתחום הצרכני – גם באודיו, גם בהי אנד שהפך אז יותר ויותר פופולרי – יצרה מערך מדהים של כלים מהמעלה הראשונה. לא פחות מתריסר פטפוני-על של כל היצרנים מאז – גדולים כמו טכניקס, ימאהה, סוני, פיוניר, קנווד ו-JVC, קטנים יחסית כמו דנון, לקסמן, מיקרו סייקי, נקמיצ'י ומרנץ – התייצבו מ-1975 (SP10 של טכניקס) והביאו שורה של יצירות מופת; כמעט כולן בהנעה ישירה, אחרות (מיקרו סייקי בעיקר) עם הנעת רצועה.

טכניקס SP10, 1975; כאן בסדרה III, 1981. ויש קאמבק
 

פיוניר P3, 1978. לדעת אחדים, הטוב בבציר יפן

גם האירופאים. טורנס 125 הופיע ב-1968, אבל רפרנס מ-1979 היה כבר במחיר-על, ובהמשך הציגה גולדמונד מכשיר שנקרא אף הוא "רפרנס" שמחירו היה בגובה שיוט של לוויין מן השורה (הדור העכשווי מוצע ב-300,000 דולר. בלי זרוע). לאמריקאים היו גם נציגים חדשים, וגם הם נכנסו לשוק בתקופה זו: וול טמפרד, אורקל, סוטה ספיר ועוד.

כניסתם של ראשי מובינג קויל באותה תקופה (הומצא כבר ב-1958), העלתה עוד יותר את מקדם המשיכה שבהשמעת תקליטים, עם דינמיקה, במה, בסים ועוד כמה תכונות, ברמה לא ידועה עד אז. גם המחירים גבהו, והביאו את השוק לרמות שלא הכיר.
וכך שלחה תעשיית האודיו נציגים לסטרטוספרה גם בתחילת שנות השמונים (אפוג'י, קרל, ווילסון) – אבל בשעה שכולם המשיכו לנסוק, הפטפונים עברו לנפילה חופשית לקראת 1985.

 מיקרו סייקי SX8000 II, 1984. מבוקש, מאוד, גם היום
 

 גולדמונד רפרנס, 1987. טכנולוגיה, ממדים, ביצוע ומחיר שלא נודעו אז

ה-CD, שהופיע בתחילת העשור, עצר כמעט הכל, וב-1992, נקבע כי העולם האנלוגי מת. תקליטים לא הודפסו, הקלטות אנלוגיות פסקו עוד קודם – ובשנה הנ"ל הוכרז כי לתקליטים כבר אין מקום, תרתי משמע, בחנויות הגדולות. עם פחות מ-25% מהמכירות, לא הייתה לאנלוג תקומה. היפנים, רגישים מאין כמותם לשוק, התנפלו עליו עם המדיה החדשה, בד בבד עם חיסול המופע האנלוגי המרהיב שלהם.

הפרימיטיבי הפגום נכנע לחדשני המושלם

בשנות התשעים היה ברור כי פטפונים ותקליטים הם סיפור של עולם שאיננו עוד – ולא יקום יותר. בסופו של דבר, היה מדובר במכשיר פרימיטיבי, שהיה צריך להתמודד עם המון בעיות משלו – רזוננסים, מהירות לא יציבה, כוונון זרוע וראש, סטיות חוזרות ונשנות מאותם כוונונים, ראש רגיש וחובת החלפה יקרה ועוד – וגם מהסביבה: השפעת תדרים נמוכים ועוצמות גדולות על המכשיר, צורך בבסיס איתן ועוד. גם התקליטים, שאספו לכלוך קשה להסרה, רגישים לפגמים מכניים, שמהדורות נוספות שלהם היו נחותות מהמקוריות, שאפילו באותה הדפסה הפגינו שינויים באיכות, היוו ביטוי למוצר, ובכן, נחות בכל פרמטר.

ה-CD, מנגד, היה הדבר הכי עדכני בסביבה, דיגיטלי (שזה הכי מודרני אז), נקי, צלול, מכשיר של "שגר ושכח", נטול בעיות מובנות של מוצר פרימיטיבי, שלט רחוק, שליטה על קטעים ועוד. התקליטור השתלב היטב: זמן השמעה רב, ללא בעיות מכניות, ניקיון – והיו לו, עקרונית, שתי מעלות מוזיקליות מובנות: יותר בס וכושר דינמי עדיף. כל הפשרות בתקליטים, עם עקומת RIAA, אילוצי תנועת הזרוע ועוד, שפגעו בדינמיקה ובבס, לא היו כאן.

נגן תקליטורים – אלגנטי, מתוחכם, נקי מאילוצי מבנה, עם תקליטור שהוא התגלמות קלות התפעול והניקיון
 

כיוון ראש וזרוע, הם רק חלק קטן מהבעיות שיוצר המבנה הפרימיטיבי של הפטפון. ועוד לא דיברנו על ההקלטה, התקליט וההדפסה
 

בקיצור: מהפכה טכנולוגית שהביאה לקדמת הבמה מכשיר מתקדם ומדיה תואמת – ממש כמו הטרנזיסטור, עשרים שנים קודם.
ובדיוק כמו עם מגברי הטרנזיסטור מאז, לאחר ההלם הראשוני, באו ועלו ספקות. וכמו אז, מקורן היה במשהו מאוד לא "מדעי": האזנה. המדע, כמו קודם, הסביר את התופעות בהמשך. אחד הדברים המשעשעים (או שלא, תלוי בקורא) היה במבחנים לנגנים; הטובים שבהם זכו לציונים לשבח כי הצליל קרוב לזה של אנלוגי.

הבשורה על-פי הארי

אחת הבשורות הגיעה מארה"ב. הארי פירסון, עורך אבסולוט סאונד, טען בין השאר, כי עם הדגמים החדשים (המעטים מאוד) של מכשור אנלוגי – מודעים לבעיות, משופרים באיכות חומרים וברמת ייצור – יחד עם רכיבי האודיו החדשים, שעברו תהליכי שיפור דומים, התקליטים של סוף שנות החמישים/תחילת השישים – בעיקר של מרקיורי ו-RCA, אבל גם של דקה ו-EMI בהמשך – נשמעים, ובכן, לא פחות ממדהים. הוא ערך רשימה, ומחירם של הנחשבים בה זינק למאות דולרים והגיע גם לארבע ספרות.
אנשים טענו כי למכשור הדיגיטלי יש מעין חתימת צליל קבועה, הבולטת מאזור 1000 הרץ לערך ומעלה, והיא פוגמת במרכיבי יסוד של הצליל המקורי עם תוספת, ובכן, דיגיטלית. אבל כל זה נשאר עדיין עניין למתי מעט; מיליוני תקליטים נמכרו כיד שנייה במחירי בדיחה (ותודה לכולם, י.פ), מכשירים חדשים הפציעו במספרים של אצבעות יד אחת, וציוד עזר הכרחי, כמו קדם מגבר ייעודי (שהיה להכרח כאשר דרגות הכניסה לפטפונים הוסרו במהלך שנות השמונים ואילך מקדם מגברים), זרועות משובחות, ראשים ראויים – הכל היה בקנה מידה קטן מאוד. פטפונים היו עניין לבעלי אוספים מפעם, חובבים עם מבנה נפשי בעייתי או אספנים כפייתיים.
ובכל זאת, היו דגמים חדשים, חלקם, כמו רוקפורט סיריוס III (74,000 דולר ב-2000), הפגינו כי יש למדיום הזה מה להציע בכל הקשור לחוויה מוזיקלית. בעשור הראשון של המאה הזו נרשמה, לאחר עליית-מה, ירידה – וממחציתו מדובר בבום ענק.

מוצר על – רוקפורט סיריוס, 2000. נחשב בזמנו כטוב מסוגו (אם לא מתייחסים לווקר)
 

מוצר על – ווקר, פרוסניום גולד, מפנה המאה. נחשב בזמנו כטוב מסוגו (אם לא מתייחסים לרוקפורט)

מהלך קטן הבהיר כי יש על מה לדבר; ביצוע המופת של יאנוש שטרקר לסוויטות של בך בהקלטה מדהימה של מרקיורי (אולי מדי), זכה להוצאה מחודשת (Speakers Corner); אנשים נפעמו, והיה ברור כי נפל דבר (גם המחירים של הסט הזה, שהגיעו עד ל-2000 דולר, נפלו). ב-2007 נמכרו בארה"ב מיליון תקליטים; ב-2016 הגיע נתון זה ל-13 מיליון. ובקיצור: בשנה זו נמכר מספר התקליטים הגדול ביותר מאז 1991.

 חנויות נפתחו; לא רק כאלה שמכרו תקליטים משומשים – וחוו פריחה מחודשת – אלא גם חדשות; בסוג הראשון יותר ויותר תקליטים חדשים נכנסו למדפים, ולידם התייצבו, שומו שמיים, תקליטורים משומשים שמעמדם דעך בגלל המעבר למזרימי מדיה, מוזיקה אגורה במחשבים ועוד.

 כותרים חודשו בקנה מידה עצום, וחנויות רשת מתמחות הפועלות בקנה מידה ענק, נפתחו. ההיצע לא פחות מכביר, והאיכות, מכנית ומוזיקלית, היא מעל ומעבר למה שהיה בתור הזהב של המדיה הפרימיטיבית הזאת.

תחייתו מחדש של בר המינן

 חזרתו של התקליט לוותה בתחייה מטורפת של פטפונים, זרועות, ראשים, קדם מגברים ייעודיים, ציוד היקפי, מכונות לניקוי תקליטים – אלפי רכיבים בכל טווח המחירים, ובפערים שמגיעים עד 1 ל-1000. בכמה מדובר? המבחר כיום עומד על מאות דגמים לפחות של פטפונים. יצרנים אחדים מתמחים במוצרים עממיים-אך-ראויים (פרוג'קט, למשל), ורבים אחרים, חלקם זעירים, מציעים מוצרי-על.

מוצר על עכשווי, קליראודיו סטייטמנט. פטפון כחלק ממבנה-על (א')
 

מוצר על עכשווי, טרנסרוטור ארטוס. פטפון כחלק ממבנה-על (ב')

 הביקוש ליצירות מופת משנים עברו גבר מאוד, מסיבות ענייניות, לא כחלק מאוסף. אחדים נדרשו כמו שהם (מיקרו סייקי), אחרים טופלו כדי להביאם לשיא (EMT, גארארד, טכניקס) וזכו לתחייה עם רכיבים חדשים, תיבות מדופלמות וכיו"ב.

 חברות שהיו כל הזמן בעסק, חברות וותיקות שייצרו מוצרים חדשים, חברות מפעם שחזרו לייצר, מותגים חדשים – הכל הולך. 

גישה עדכנית, טיפול בדיוק דרך שתי צלחות הסובבות בכיוון הפוך, קרונוס ספרטה
 

גישה עדכנית, הנעה ישירה, סיבי פחמן, מבנה מינימליסטי ומשקל נמוך, גרנד פרי מונקו

 הגישות, כמובן, מגוונות ככל שניתן. החל מחומרים מסורתיים וטיפול המבוסס על מרכיבים מוכחים כמו מסה, וגמור בחומרים עדכניים כמו סיבי פחמן, ומבנה מתוחכם במיוחד כדי למנוע בעיות אופייניות של דיוק כמו שתי צלחות. וכמובן, לא נשכחו הפטנטים מפעם, כמו הצמדת תקליט בוואקום, או זרועות ניצבות. למרות שהנעת רצועה היא המובילה, גם דגמים חדשים זכו להנעה ישירה, ואפילו להנעת גלגל יש נציגים חדשים בקטלוגים.

עוד ועוד ומעבר, שתי צלחות של פטפון במבנה מודולרי, זרוע בהדפסת 3D, הנעת גלגל, VPI טיטאן

שיפור מתמיד, פטפון דינמי, זרוע נכבדה מאוד בפני עצמה, SME מדגם 30/12
 

ברן, שוויצריה - נס ציונה, ישראל
 

הפירמה דהוינצ'י שוכנת בשוויצריה והיא אחד מאין ספור הביטויים למותג על; קטן מאוד, נמצא באחוזת המשפחה, מייצר עשרות מוצרים בשנה, פנטי לאיכות הייצור ולרמת החומרים, מוציא דגם חדש כל מספר שנים – ומתומחר גבוה מאוד.
תחילתה במפנה המאה, ונקראה אז כנראה AAS Gabriel. ב-2003 נקבע השם ל- Da Vinci Audio Labs. מוצר הדגל הוא הפטפון גבריאל, וגם הוא ביטוי אחד לשפע אופציות המבנה והתכנון בתחום זה. המבנה – שלושה רכיבים עגולים (פלטה, בית מנוע, בסיס זרוע) נפרדים זה מזה, כבדים באופן קיצוני, עשויים חומרים האמורים לחסל כל שריד לרזוננס ולו הזעיר ביותר – וכאמור מתנאה באיכות ייצור גבוהה ביותר וברמת דיוק נוירוטית.

AAS גבריאל סימן II של דהוינצ'י, הדגם מלפני עשור שהביא תהילה
 

גלילי נחושת בתוך הפלטה, לשיפור נוסף באיכות, הם השינוי העיקרי של ה-III ביחס ל-II (בצילום גם בסיס הפטפון, בית המנוע ובסיס הזרוע)

עד כמה? כאשר מניעים את הפלטה (ללא הרצועה) באופן המעודן ביותר האפשרי, היא עשויה להסתובב זמן רב מאוד (3.5 דקות), כאילו ומאתגרת את קיומו של מקדם חיכוך כלשהו. ואם בכוח? שעות.

אז איך זה קורה? ציפה מגנטית היא דרך אחת להעלים את החיכוך ככל שאפשר. בבסיס הפטפון השחור, הנמצא במרכז הארגז מורכב מגנט (העיגול האפור, בין טבעת העץ ובין אזור הציר העטוף בניר). בתחתית הפלטה הסובבת, זאת שבצד הארגז, שיש בה 15 גלילי נחושת, נמצא במרכז בסיס – זה עם הפלסטר בצורת X – וגם הוא מגנטי, והשדה שלו הפוך לזה של המגנט התחתון וקטן ממנו, כדי לאפשר לבסיס לדחות את הפלטה הכבדה.

התוצאה: כאשר מרכיבים את הפלטה על הבסיס, הדחייה המגנטית גורמת לריחוק של 4 מ"מ ביניהם. קוטר הציר, אותו משמנים לפני אותה הרכבה, קרוב ככל שאפשר לקוטר חור הפלטה, ותפקידו היחיד הוא לשמור על מרכוז הפלטה.

בקיצור: הפלטה עליה מונח התקליט מנותקת כמעט לחלוטין מכל גורם מפריע, והמגע הצמוד הוא רק עם הראש ועם הרצועה.  

האם מדובר בדיוק במה שצריך, או שיש כאן מקדם ביטחון שהוא מעל ומעבר? האם תוספת גלילי הנחושת בצלחת (17 ק"ג) – מה שבעיקר עשה את הדגם הזה לגרסה III שלו – להכחדה נוספת של כל מה שעלול לקלקל, שמיע? ואם כן, באיזו מערכת?
הערה: הפטפון שוקל 127 ק"ג.

על שער של סטראופייל לפני מספר שנים הוצגו שני מגברים, סינגל אנדד וטרנזיסטור ענק, ולידם הועלתה שאלה: "אם זה עושה נכון, איך השני יכול לעשות נכון?". אבל כנראה שמעבר להבדלים ביניהם, יש משהו משותף בתוצאה, ממש כמו שאותה תזמורת נשמעת אחרת באולמות שונים. ממש כשם שהרכבים שונים נשמעים אחרת באותו אולם.

המתכנן מפעם, הפטפון מעכשיו, האיש של מיקרו סייקי עשה את טקדאס אירפורס 1
 

המתכון מפעם, הפטפון מעכשיו, בהשראת מיקרו סייקי, AC ראבן, אביר שחור

וגם בפטפונים הגישות בכל מערך המרכיבים שלהם שונות; גרנד פרי מונקו הוא פטפון עילית בהנעה ישירה, עשוי סיבי פחמן והוא קל מאוד; ויאלה AMG, הוא פטפון קטן ממדים; קרונוס הוא פטפון מתוחכם מאוד, עם שתי צלחות הסובבות בכיוון מנוגד; לקליראודיו מפלץ כביר עם מטוטלת, וגם לוואייג'ר, טרנסרוטור, בסיס, טריאנגל או אקוסטיק סיגנצ'ר מבני ענק מורכבים כבסיס לאותה פלטה מסתובבת; ל-AC ראבן דגם שנראה ממש כמו מיקרו סייקי מפעם, ואילו היוצר של האחרון, יצר משהו חדש, על אותו עיקרון אבל עם ביצוע עדכני (טקדאס). יצרן מאוד וותיק ונחשב, SME, הולך על פטפון דינמי, אבל כבד, כמו לין שיש לה דגם מאוד משודרג ביחס למקורי (45 שנים!; אבל על אותו בסיס ובהחלט קל); עם זאת, הרוב מעדיפים משהו קשיח.

כמובן, החומרים השונים, אופני ההנעה, הרכיבים הנלווים סביב לפלטה, "נכונים" באותה מידה, ויוצרים משהו שאמור לעמוד בדרישות ידועות (שקט, פרטים, במה וכו') – אבל עושה זאת אחרת, כולל יתרונות וחסרונות ביחס לפתרונות אחרים.
אבל גם במוצרים כאלה, באחדים מהם בכל אופן, יש דבר נוסף, מה שמחזיר אותנו לתחילת הכתבה הזאת, אי אז לפני יומיים, כאשר התחלתם לקרוא אותה: הדברים שיוצרים מוצר לוקסוס.

דוקאטי פאניאלה 1199, 205 כ"ס, 166.5 ק"ג, רכיבים מהמעלה הראשונה (אהלינס, ברמבו, פירלי), אבזור בטיחות אקטיבי. 21,000 אירו
 

אסטון מרטין  One-77 בשחור רלוונטי (אחד מארבעה צבעים). מהדורה מוגבלת ל-77 יחידות, 750 כ"ס ממנוע V12 בנפח 7.3 ליטר, 350 קמ"ש, נמכר לפני שיוצר. 1.5 מיליון אירו 

דה וינצ'י, למשל, מעבר לאותה הקפדה פנטית על חומרים ואיכות ייצור, צובעת את הפטפונים שלה בצבעים אוטומטיביים, של מכוניות, אבל כאלה המייחדים מותגים ודגמים נחשבים במיוחד. הערה: מחירו הרשמי של הפטפון הזה הוא 69,850 אירו.
וכך ניתן לבחור, כמו בדוגמה המצולמת כאן, בין שחור אסטון מרטין 77 (כשמה של מהדורה מיוחדת One:77 ויקרה להפליא, גם היא כמו הפטפון ב-77 יחידות בלבד; אל תמהרו עם האסטון, הכל נמכר); אדום פרארי או כתום למבורגיני.

 בסוף, המנגינה נשארת

האם זה הפטפון הטוב בעולם? אין מצב, גם כי אין מצב שיש דבר כזה ואין מצב שיש הסכמה מראש מה זה הדבר הזה "הכי טוב בעולם" – וגם כי מעולם לא נערך מבחן השוואתי ראוי שבו כל – אומר שנית: כל – שאר הרכיבים שווים.
נמר לוי קנה את הפטפון הזה גם בגלל מה שקרא עליו, אבל לא פחות וכנראה יותר, בגלל האופן בו הוא נראה ועשוי, מפגין באופן מאוד לא מצטנע שהוא מוצר-על. מין הצהרה לאמור: "כל כולי עשוי באופן המשובח ביותר כדי לסובב תקליטים באופן המושלם ביותר, ולמנוע באופן המוחלט ביותר כל דבר שיפריע להשיג אותה שלמות".

DaVinci Gabriel Reference V3

האם זה אחד הטובים שבהם? סביר מאוד שכן. בהינתן רמת הסנסציה שגרם הפטפון הזה בהשמעה הראשונה – כאן ביחס לדאיס של נוטינגהאם אנלוג, פטפון הי אנד משובח ביותר, עם אותה זרוע גרהאם עילית ואותו ראש שלטר 9000 משומש, שניהם ללא שינוי – ברור שרק הצלחת המסתובבת הזאת הוסיפה מידע מוזיקלי, פרטים בכל התחומים, דינמיות, במה בקנה מידה מסוג אחר והמון בס בכמותו ואיכותו, כזה שלא היה ידוע על קיומו.

אבל, ומעל הכל, הפטפון הזה אפשר למוזיקה שהתנגנה בחלל החדר לרגש את המאזינים באופן, וסליחה על הביטוי, שחדר עד לנשמה. וזה הרי כל העניין, לא כך?

צילום ועריכת הסרטון: ליאור קורן

צילום: מיכאל כץ