מדינת הגמדים - ביקורת סרט

"מדינת הגמדים" הוא סרט ישראלי עם מבט אמיץ ונוקב על חברה מיליטנטית ומפלצת רעבה שחייבים להאכיל אותה כל הזמן. צפינו בו.

זהו עוד יום ניצחון לקולנוע הישראלי, הקרנת בכורה של יצירה מקומית. במצב בו נמצא השוק הקולנועי הישראלי, אין פלא שהתחושה באירועים הללו, היא של קודם כל אופוריה ותחושת הצלחה - על סיום הפרויקט, על כל צרותיו ובעיקר הכלכליות. למרות שמדינת ישראל "מייצאת" מוחות לכל העולם וישראלים רבים מצליחים להשפיע ברמת הגלובוס, דווקא ממשלות ישראל מציגות חוסר תמיכה מספק בכל דבר שהוא לא כדורגל ישראלי ירוד. אמנויות כמו תיאטרון וקולנוע, לא זוכות לתקציבים – אולי כי רוב התקציב הולך לצבא? משרד התרבות והספורט אפילו כמעט ולא תומך במשלחות האולימפיות, חלק גדול מהספורטאים מממנים עצמם מכיסם או מגייסים מימון ממקורות חיצוניים פרטיים ומסחריים. אבל, כאשר מדובר בזכיות, כל שר וכל ראש ממשלה יודע להתקשר ולברך בשם כל ממשלת ישראל על הישג המדהים. אפילו הספורט המוטורי שרק מחפש באופן פרטי להתפרץ אל חיינו, נחסם ע"י אותם הגורמים שמעבירים מימון בעיקר לצבא (גוף גדול ובזבזני בטירוף), השכלה - שלא באמת מלמדת, והתיישבות (זה לא שאני נגד ההתיישבות, אלא רק שהכסף מועבר לגורמים מתווכים צד ג' וד' שגורפים את הכסף בדרך). אבל לא לזה התכנסו כאן היום לדיון, אלא על הסרט של יניב ברמן - "מדינת הגמדים".

כיום, נראה שכחצי מהעם נמצא בשירות סדיר והחצי השני במילואים, אבל מה קורה עם כל אלו שהם לא שם ולא שם: למשל ילדים ואימהות - עד כמה הם מושפעים מחיי היום יום כאשר העם חי את הצבא? הבמאי יניב ברמן שאל את עצמו את אותה השאלה, אבל לפי דבריו, התחיל את הפרויקט אחרי שהבת שלו קיבלה הרצאה מקצין בצבא והכריזה שכלל לא הבינה שיש דבר כזה שנקרא: צבא ומלחמה. כולנו, בשלב כלשהו לומדים את הנושא לראשונה אבל עם הזמן אנחנו לוקחים צד, כזה או אחר ולאחר מכן אנחנו בוחרים את מידת המעורבות שלנו בנושא: אקטיבי או פסיבי וכמה.


הסרט מציג ישוב, שיכול להיות כל ישוב, שכאשר מתנהלת מחוצה לו מלחמה, כולם מגויסים ומי שלא, עוקב בדריכות בנעשה. אבל מה עושים הילדים? איך הם מקבלים את המלחמה, צבא, מוות? מה קורה כשאחד ההורים נפל וכל המכרים מחשיבים אותו לגיבור? מה עובר בראש הילדים? ובכן הסרט הזה דן בדיוק על הסוגיה הזאת, ביחד עם הצופים. ארבעה חברים, מאכילים "מפלצת" שחיה בתוך מרתף של בניין נטוש בפגרים וחיות קטנות שהם מצליחים לצוד. נראה כי המוות לא נוח לכל החבורה. האידיליה נשברת כאשר בבית הנטוש מתאכסנים שני חיילים עריקים. מצד אחד, לא נותנים להם להתקרב אל הטריטוריה המוכרת שלהם ומצד שני, המפלצת רעבה וחייבים דחוף להאכיל אותה.

הסרט מקיים שיח ישיר עם "בעל זבוב" בגרסה מודרנית / עדכנית לתרבות הישראלית, צה"לית וכוחנית. יוצר הסרט מכריז על העם המיליטנטי, ככוחני על כל אזרחיו, כולל הקטנים ביותר, כאשר במקום לשחק במשחקים של ילדים, הם צדים, הורגים ומאכילים דמות שלא קיימת, רק כדי להרגיע את ה"חיה" שדורשת מהם את הטרף הבא.

ובכלל, התרבות המקומית ראתה לאורך ההיסטוריה מספר סרטים שגרמו לעם לצטט משורותיהם, אני לא בטוח שזהו "זוהי סדום", או "מבצע סבתא", אבל גם סרטי מתח ואימה היו לנו וכן - זהו סרט טוב  שמוצג עכשיו בעולם, מתחיל לזכות בפרסים כי הוא מציג נושא כואב, חשוב ומורכב - של חיים מתורבתים של אנשים שכבר בילדותם, איבדו קשר לצוויליזציה כולה

ציון 9