del.icio.us
Digg
גלן גולד - שיחות שלי עם האיש והפסנתר
סיפורו של הפסנתרן המחונן גלן גולד
גלן גולד היה אומן מחונן עם אישיות ייחודית, אפי ממליץ על הקלטות בולטות ומציג בפנינו את אופיו הצבעוני של הפסנתרן.
בימים האחרונים אני מוצא עצמי שוב ושוב חוזר להקלטות של גלן גולד ומתענג עליהן עד מאוד. ברגעי אושר אלו חשבתי לשתף אתכם.
ההמלצה היא כמובן על האמן עצמו ועל כל הקלטותיו, אך במיוחד אמליץ על 3 הקלטות.
קסם הלילה
רגעי האושר הם הרגעים של אזור 21:00 וצפונה, הילדים הולכים למיטה, האישה בחוגים או בסדרות הטלוויזיה שלה, הקולות היחידים לידי הם נחירות קלות העולות מהכלב הישן לידי ו...צלילי ההופעה הפרטית של גלן אצלי בסלון.
אלו רגעים בהם מספר גלן קצת על עצמו, על ההקלטות שעשה, על ההופעות שהופיע בתחילת הקריירה והפסיק אותן לחלוטין. אך בעיקר גלן מנגן. והוא יודע לנגן !
הייתה כאן לא מזמן התבטאות שכיוונה לפסנתרנים שניגנו בתחרות רובינשטיין, הטענה היתה שהם מנגנים כטכנאים במיוחד אם משווים אותם למוסיקליות של גאון כמו Michelangeli.
מגלן אתה שומע מוסיקליות ... המון מוסיקליות ... המון רגש ... המון אהבה ...
הנגיעה בקלידים היא מחושבת, ללא ספק מחושבת אך מצד שני רחוקה שנות אור מלהיות של טכנאי. כל נגיעה מוציאה ממנו משהו ונדמה לי לעיתים שכל יצירה מוציאה ממנו חיות במידה מסוימת, עד כדי כך הוא משקיע אהבה.
הסטוריה של איש
כמה מילים יבשות על גלן ... (אגב, אני מרשה לעצמי לקרוא לו גלן, אך הוא עדיין לא מרשה לעצמו לקרוא לי אפי ...)
גלן הרברט גולד (Glenn Herbert Gould), נולד בטורונטו שבקנדה ב-25 בספטמבר 1932, נפטר ב-4 באוקטובר 1982.
החל ללמוד פסנתר בגיל 10 אצל אימו, הופעתו הציבורית הראשונה היתה בגיל 13.
מגיל 19 החל מסע של 13 שנים שבהם הופיע ברחבי העולם.
בשנת 1964, בגיל 32 בלבד, החליט גלן להפסיק את הופעותיו והקדיש את המשך חייו לכתיבה, הקלטות ותוכנית רדיו.
ססגוני ואנושי
כמה מילים פחות יבשות על גלן ...
גלן היה אישיות ססגונית והיה מעורב בלא מעט פרובוקציות שיצר והיה ידוע במוזרויותיו.
לכל הופעותיו היה מסתובב עם שרפרף אישי שדרש התקנה לא פשוטה, לבוש במעיל כבד ומרופט.
מרגע שפרש מהופעות תיקשר עם חובבי המוסיקה ועם העולם (הוא היה רווק, בודד ודברן בלתי נלאה) באמצעות הקלטות, שיחות טלפון מרתוניות, ראיונות, מאמרים ותסכיתי רדיו.
אי אפשר להזכיר מבלי לגחך (או לבכות ...) כי גם לנו, לישראל הקטנה, היתה נגיעה בהחלטת הפרישה של גלן. לאחר פרישתו הוציא תקליט מיוחד שבו שוחח גלן עם מפיק תקליטיו ופרט את סיבותיו: ייאוש, אכזבה ועייפות מהנדודים וההופעות ברחבי העולם. עוד טען שנגינתו נראית כעניין טכני בלבד ואף הזכיר את קשיי ההופעה בישראל.
ביקורו כאן ב- 1958 הותיר לא מעט מעריצים לגאוניותו.
באחת הביקורות, לאחר ההופעה הראשונה עם הפילהרמונית בהיכל התרבות, קונצ'רטו מס' 2 מאת בטהובן, כתב מבקר המוסיקה של "הארץ", המלחין אלכסנדר בוסקוביץ': "רבותי, הסירו את כובעיכם, לפנינו גאון". וגם: "נדמה כי בפעם הראשונה מבין אתה את בטהובן".
ואי אפשר גם מבלי לתת היבט אודיופילי ...
הקלטותיו עוררו לא מעט ביקורת בגלל הטכניקה שבזמנו היתה חדשנית: של הקלטה חוזרת ונשנית עד שנבחרה גרסת ההקלטה הטובה ביותר, ולאחר מכן צלילה אל תוך עריכה ובישול ההקלטה.
גלן נהג לזמר בקולו בהקלטותיו, מה שבשמיעה ראשונה מעלה חיוך קטן ותמיהה, ולרגע (אבל באמת רק לרגע ...) נדמה שטעית והקשבת לג'ארט.
רגעים של זהב
ברשותכם נחזור מעט לרגעים של גלן ושלי, בהם הוא מגלה מנבכי ליבו ומוחו: בשיחה שקיים עם ידידו יהודי מנוחין ונשאל: "האם אתה לא חושב שקונצרט פומבי הוא ככלות הכל הסטנדרט, מכל אופני ההאזנה למוסיקה?".
"שטויות", השיב לו גלן והסביר: "עולם ההקלטות מאפשר למאזין בימינו להתנסות במגע עם המוסיקה בדרכים שלא היה אפשר להעלותן על הדעת בעבר".
בשיחה אחרת סיפר לי על יחסו למוצרט (שניראה כפרדוקס נוסף לאישיותו). מוצרט, לדעתו, "לא מת מוקדם מדי, אלא מאוחר מדי". עם זאת, גלן מודה כי אהב לנגן את הסונטות של מוצרט, ולדעתו הן מוצלחות יותר מאשר הקונצ'רטו, שרק אחד מהם הסכים בכלל להקליט. גם בחירה זו נראית כפרובוקציה; מעמדם של הקונצ'רטו חשוב פי כמה מזה של הסונטות.
בשיחה שהייתה לו עם הכנר, הסופר ויוצר סרטי התעודה ברונו מונסנז'ון (פורסמה לראשונה ב"רבעון הפסנתר", 1976), אמר גולד בין השאר כי "הקונצ'רטו של מוצרט לקויים ללא תקנה" וסיפר שבצעירותו לא הבין "מדוע אנשים מבוגרים, שפויים, מונים את הסונטות לפסנתר של מוצרט בין האוצרות הגדולים של התרבות המערבית". הוא סתם נהנה לנגן אותן בנעוריו, סיפר, אהב "להריץ את אצבעותיו מעלה ומטה על כל הסולמות האלה והארפג'י, אותה הנאה חושנית לאצבעות כמו בנגינת סן-סאנס למשל". על הסימפוניה מס' 40 חיווה דעה מוחצת: "שמונה תיבות ראויות לציון בתחילת הפינאלה, והשאר - חצי שעה של בנאליות".
יחד עם זאת, על הסונטות המוקדמות אומר גלן כי יש בהן "טוהר של הולכת קולות ובחירה מחושבת של רגיסטרים ברמה שלא הושגה ביצירות המאוחרות". על מנהגו הידוע לפצל אקורדים, לנגן אותם מפורקים לארפג'ו מהיר, אמר באותו ראיון: "זה הרגל שנובע מהרצון לשמור על הרוח הקונטרפונקטית, להדגיש כל קשר אפשרי בין אירועים מוזיקליים אופקיים, רצון לשלוט ביתר דיוק במידע המוזיקלי שנמסר למאזין".
בדיסק של מוצרט בדפי המידע ישנה פיקציה שנונה ביותר "שקרעה" אותי מצחוק. זוהי פגישה שמתרחשת בשמים בין שני גאונים, מוצרט וגלן, ושיחה שמתפתחת ביניהם. אני אביא חלק אחד מתוך פיקציה זו להנאתכם (מקווה ...). מתנצל על האנגלית, ניסיתי לתרגם אך ראיתי שלא יצא מספיק טוב.
ההמלצה היא כמובן על האמן עצמו ועל כל הקלטותיו, אך במיוחד אמליץ על 3 הקלטות.
קסם הלילה
רגעי האושר הם הרגעים של אזור 21:00 וצפונה, הילדים הולכים למיטה, האישה בחוגים או בסדרות הטלוויזיה שלה, הקולות היחידים לידי הם נחירות קלות העולות מהכלב הישן לידי ו...צלילי ההופעה הפרטית של גלן אצלי בסלון. אלו רגעים בהם מספר גלן קצת על עצמו, על ההקלטות שעשה, על ההופעות שהופיע בתחילת הקריירה והפסיק אותן לחלוטין. אך בעיקר גלן מנגן. והוא יודע לנגן !
הייתה כאן לא מזמן התבטאות שכיוונה לפסנתרנים שניגנו בתחרות רובינשטיין, הטענה היתה שהם מנגנים כטכנאים במיוחד אם משווים אותם למוסיקליות של גאון כמו Michelangeli.
מגלן אתה שומע מוסיקליות ... המון מוסיקליות ... המון רגש ... המון אהבה ...
הנגיעה בקלידים היא מחושבת, ללא ספק מחושבת אך מצד שני רחוקה שנות אור מלהיות של טכנאי. כל נגיעה מוציאה ממנו משהו ונדמה לי לעיתים שכל יצירה מוציאה ממנו חיות במידה מסוימת, עד כדי כך הוא משקיע אהבה.הסטוריה של איש
כמה מילים יבשות על גלן ... (אגב, אני מרשה לעצמי לקרוא לו גלן, אך הוא עדיין לא מרשה לעצמו לקרוא לי אפי ...)
גלן הרברט גולד (Glenn Herbert Gould), נולד בטורונטו שבקנדה ב-25 בספטמבר 1932, נפטר ב-4 באוקטובר 1982.
החל ללמוד פסנתר בגיל 10 אצל אימו, הופעתו הציבורית הראשונה היתה בגיל 13.
מגיל 19 החל מסע של 13 שנים שבהם הופיע ברחבי העולם. בשנת 1964, בגיל 32 בלבד, החליט גלן להפסיק את הופעותיו והקדיש את המשך חייו לכתיבה, הקלטות ותוכנית רדיו.
ססגוני ואנושי
כמה מילים פחות יבשות על גלן ...
גלן היה אישיות ססגונית והיה מעורב בלא מעט פרובוקציות שיצר והיה ידוע במוזרויותיו.
לכל הופעותיו היה מסתובב עם שרפרף אישי שדרש התקנה לא פשוטה, לבוש במעיל כבד ומרופט.
מרגע שפרש מהופעות תיקשר עם חובבי המוסיקה ועם העולם (הוא היה רווק, בודד ודברן בלתי נלאה) באמצעות הקלטות, שיחות טלפון מרתוניות, ראיונות, מאמרים ותסכיתי רדיו.
אי אפשר להזכיר מבלי לגחך (או לבכות ...) כי גם לנו, לישראל הקטנה, היתה נגיעה בהחלטת הפרישה של גלן. לאחר פרישתו הוציא תקליט מיוחד שבו שוחח גלן עם מפיק תקליטיו ופרט את סיבותיו: ייאוש, אכזבה ועייפות מהנדודים וההופעות ברחבי העולם. עוד טען שנגינתו נראית כעניין טכני בלבד ואף הזכיר את קשיי ההופעה בישראל.
ביקורו כאן ב- 1958 הותיר לא מעט מעריצים לגאוניותו.
באחת הביקורות, לאחר ההופעה הראשונה עם הפילהרמונית בהיכל התרבות, קונצ'רטו מס' 2 מאת בטהובן, כתב מבקר המוסיקה של "הארץ", המלחין אלכסנדר בוסקוביץ': "רבותי, הסירו את כובעיכם, לפנינו גאון". וגם: "נדמה כי בפעם הראשונה מבין אתה את בטהובן".
ואי אפשר גם מבלי לתת היבט אודיופילי ...
הקלטותיו עוררו לא מעט ביקורת בגלל הטכניקה שבזמנו היתה חדשנית: של הקלטה חוזרת ונשנית עד שנבחרה גרסת ההקלטה הטובה ביותר, ולאחר מכן צלילה אל תוך עריכה ובישול ההקלטה.
גלן נהג לזמר בקולו בהקלטותיו, מה שבשמיעה ראשונה מעלה חיוך קטן ותמיהה, ולרגע (אבל באמת רק לרגע ...) נדמה שטעית והקשבת לג'ארט.
רגעים של זהב
ברשותכם נחזור מעט לרגעים של גלן ושלי, בהם הוא מגלה מנבכי ליבו ומוחו: בשיחה שקיים עם ידידו יהודי מנוחין ונשאל: "האם אתה לא חושב שקונצרט פומבי הוא ככלות הכל הסטנדרט, מכל אופני ההאזנה למוסיקה?".
"שטויות", השיב לו גלן והסביר: "עולם ההקלטות מאפשר למאזין בימינו להתנסות במגע עם המוסיקה בדרכים שלא היה אפשר להעלותן על הדעת בעבר".
בשיחה אחרת סיפר לי על יחסו למוצרט (שניראה כפרדוקס נוסף לאישיותו). מוצרט, לדעתו, "לא מת מוקדם מדי, אלא מאוחר מדי". עם זאת, גלן מודה כי אהב לנגן את הסונטות של מוצרט, ולדעתו הן מוצלחות יותר מאשר הקונצ'רטו, שרק אחד מהם הסכים בכלל להקליט. גם בחירה זו נראית כפרובוקציה; מעמדם של הקונצ'רטו חשוב פי כמה מזה של הסונטות.בשיחה שהייתה לו עם הכנר, הסופר ויוצר סרטי התעודה ברונו מונסנז'ון (פורסמה לראשונה ב"רבעון הפסנתר", 1976), אמר גולד בין השאר כי "הקונצ'רטו של מוצרט לקויים ללא תקנה" וסיפר שבצעירותו לא הבין "מדוע אנשים מבוגרים, שפויים, מונים את הסונטות לפסנתר של מוצרט בין האוצרות הגדולים של התרבות המערבית". הוא סתם נהנה לנגן אותן בנעוריו, סיפר, אהב "להריץ את אצבעותיו מעלה ומטה על כל הסולמות האלה והארפג'י, אותה הנאה חושנית לאצבעות כמו בנגינת סן-סאנס למשל". על הסימפוניה מס' 40 חיווה דעה מוחצת: "שמונה תיבות ראויות לציון בתחילת הפינאלה, והשאר - חצי שעה של בנאליות".
יחד עם זאת, על הסונטות המוקדמות אומר גלן כי יש בהן "טוהר של הולכת קולות ובחירה מחושבת של רגיסטרים ברמה שלא הושגה ביצירות המאוחרות". על מנהגו הידוע לפצל אקורדים, לנגן אותם מפורקים לארפג'ו מהיר, אמר באותו ראיון: "זה הרגל שנובע מהרצון לשמור על הרוח הקונטרפונקטית, להדגיש כל קשר אפשרי בין אירועים מוזיקליים אופקיים, רצון לשלוט ביתר דיוק במידע המוזיקלי שנמסר למאזין".
בדיסק של מוצרט בדפי המידע ישנה פיקציה שנונה ביותר "שקרעה" אותי מצחוק. זוהי פגישה שמתרחשת בשמים בין שני גאונים, מוצרט וגלן, ושיחה שמתפתחת ביניהם. אני אביא חלק אחד מתוך פיקציה זו להנאתכם (מקווה ...). מתנצל על האנגלית, ניסיתי לתרגם אך ראיתי שלא יצא מספיק טוב.
Colloquium Olympium (Fictum)
Two man on a cloud. One of them is wearing a pullover, tweed jacket, winter coat, woolly scarf, chequered cap, horn-rimmed spectacles, mittens, baggy, trousers and well-worn brown shoes.
He is playing the piano – the Andanta grazioso con variazioni from Mozart's A major Sonata, K 331. The other wears a pigtail wig, ruched neckerchief richly embroidered brocade waistcoat (with the Order of the "Knight of the Golden Spur"), knee breeches, silk stockings and buckled shoes. He is listening closely. The first of them is Glenn Gould, the other Wolfgang Amadeus Mozart.
Gould: (finishing the movement) So … ?
Mozart: (dumbfounded) Forgive me for asking, my friend, but do you always sit so low to the keyboard when you're playing the piano?
G: Always.
M: And always on this, er, chair?
G: Always, yes, my father made it for me when I was twenty or twenty-one.
M: (guardedly) But it's broken ...
G: I know, an accident. An airport official stood on it and went through the seat.
M: (uncomprehendingly) An airport official ...?
G: Forget it. (quickly and with evident annoyance) And before you ask, I always sing along with the music when I'm playing the piano. To me it's not a valuable asset, it's just an inevitable thing that has always been with me, I've never been able to get rid of it. Sorry.
M: You don’t need to apologies. It didn’t particularly bother me. Not that, at any rate …
G: What, then?
M: (evasively) The instrument you’re using sounds odd … its not one of Streicher’s fortepianos, is it?
G: It’s a Steinway, serial number CD 318.
M: (unsure of himself) Aha.
G: So, exactly what is it that bothered you?
M: (hesitatingly) Well, how shell I put it … it was … I mean, you …
G: … played too slowly?
M: Well, I wrote Adagio over the fifth variation, and you took it as an Allegro …
G: You mean, too fast?
M: … whereas the theme of the Andante grazioso sounded more like a Largo with you. (quietly) I almost didn’t recognize it.
G: (laughing) You wouldn’t have been the first! There were people (and I expect they still exist) who described my recording as “the most loathsome record ever made”
M: (failing to understand) Record?
G: Listen, Mr. Mozart, since you died, a whole number of things have happened down there that you couldn’t possibly know about. But in terms of our conversation I don’t think they’re important. And I suggest we forgot about them.
Two man on a cloud. One of them is wearing a pullover, tweed jacket, winter coat, woolly scarf, chequered cap, horn-rimmed spectacles, mittens, baggy, trousers and well-worn brown shoes.
He is playing the piano – the Andanta grazioso con variazioni from Mozart's A major Sonata, K 331. The other wears a pigtail wig, ruched neckerchief richly embroidered brocade waistcoat (with the Order of the "Knight of the Golden Spur"), knee breeches, silk stockings and buckled shoes. He is listening closely. The first of them is Glenn Gould, the other Wolfgang Amadeus Mozart.
Gould: (finishing the movement) So … ?
Mozart: (dumbfounded) Forgive me for asking, my friend, but do you always sit so low to the keyboard when you're playing the piano?
G: Always.
M: And always on this, er, chair?
G: Always, yes, my father made it for me when I was twenty or twenty-one.
M: (guardedly) But it's broken ...
G: I know, an accident. An airport official stood on it and went through the seat.
M: (uncomprehendingly) An airport official ...?
G: Forget it. (quickly and with evident annoyance) And before you ask, I always sing along with the music when I'm playing the piano. To me it's not a valuable asset, it's just an inevitable thing that has always been with me, I've never been able to get rid of it. Sorry.
M: You don’t need to apologies. It didn’t particularly bother me. Not that, at any rate …
G: What, then?
M: (evasively) The instrument you’re using sounds odd … its not one of Streicher’s fortepianos, is it?
G: It’s a Steinway, serial number CD 318.
M: (unsure of himself) Aha.
G: So, exactly what is it that bothered you?
M: (hesitatingly) Well, how shell I put it … it was … I mean, you …
G: … played too slowly?
M: Well, I wrote Adagio over the fifth variation, and you took it as an Allegro …
G: You mean, too fast?
M: … whereas the theme of the Andante grazioso sounded more like a Largo with you. (quietly) I almost didn’t recognize it.
G: (laughing) You wouldn’t have been the first! There were people (and I expect they still exist) who described my recording as “the most loathsome record ever made”
M: (failing to understand) Record?
G: Listen, Mr. Mozart, since you died, a whole number of things have happened down there that you couldn’t possibly know about. But in terms of our conversation I don’t think they’re important. And I suggest we forgot about them.
"להיידן היתה התלהבות גדולה מאוד", ממשיך ומספר לי גלן במנוחה לאחר הסונטה בסי מג'ור Hob.XVI:49.
כשראה אותי לרגע בהלם מהיצירה עם חיוך אווילי שאומר את הכל. מזמן כבר רציתי להקליט את כל הסונטות לפסנתר שלו. עוד ב 1971 כשכתבתי לברטון שהיה מפיק ב- BBC. כתבתי לו שלא ניתן להגיד עלי שאני חסיד נלהב של סיגנון הרוקוקו, אך בהחלט אפשר להגיד על היידן שהוא יוצא דופן אצלי.
את באך תמיד מאוד אהבתי, זו התקופה שאני אוהב, ממש אוהב. ולא בכדי התעמקתי מירב השנים ביצירות אלו. אני יודע שאני נחשב למומחה באך לא קטן ואני גאה בכך.
התחתונה
לאלו שבכם שאינם מכירים את יצירותיו של גלן גולד, המלצה חמה ללכת ולרכוש כמה מהם. ואם אתם זקוקים להמלצה איזה אז אני הייתי ממליץ על שלושת אלה, שנגעו בי מאוד ויותר מכך הוא עצמו גלן גולד נגע בי מאוד.
מקורות לנכתב מעלה:
משיחות ליליות מאוחרות ביני ובין גלן גולד.
וגם מ ... אינסוף מאמרים, בלוגים, ביקורות שקיימים ברחבי האינטרנט ושנכתבו על גלן גולד.
הערה:
בעקבות גילוי השיחות שמתקיימות ביני לבין גלן, נא לא להמליץ לי על רופא מתאים ...
יותר נחסר מביקורת זו מאשר התווסף ... וכל זאת כדי לצמצמם זאת לפרק קריאה סביר בגודלו.
קישורים מענינים:
Glenn Gould Foundation
גלן גולד ביוטיוב
כשראה אותי לרגע בהלם מהיצירה עם חיוך אווילי שאומר את הכל. מזמן כבר רציתי להקליט את כל הסונטות לפסנתר שלו. עוד ב 1971 כשכתבתי לברטון שהיה מפיק ב- BBC. כתבתי לו שלא ניתן להגיד עלי שאני חסיד נלהב של סיגנון הרוקוקו, אך בהחלט אפשר להגיד על היידן שהוא יוצא דופן אצלי.
את באך תמיד מאוד אהבתי, זו התקופה שאני אוהב, ממש אוהב. ולא בכדי התעמקתי מירב השנים ביצירות אלו. אני יודע שאני נחשב למומחה באך לא קטן ואני גאה בכך.התחתונה
לאלו שבכם שאינם מכירים את יצירותיו של גלן גולד, המלצה חמה ללכת ולרכוש כמה מהם. ואם אתם זקוקים להמלצה איזה אז אני הייתי ממליץ על שלושת אלה, שנגעו בי מאוד ויותר מכך הוא עצמו גלן גולד נגע בי מאוד.
מקורות לנכתב מעלה:
משיחות ליליות מאוחרות ביני ובין גלן גולד.
וגם מ ... אינסוף מאמרים, בלוגים, ביקורות שקיימים ברחבי האינטרנט ושנכתבו על גלן גולד.
הערה:
בעקבות גילוי השיחות שמתקיימות ביני לבין גלן, נא לא להמליץ לי על רופא מתאים ...
יותר נחסר מביקורת זו מאשר התווסף ... וכל זאת כדי לצמצמם זאת לפרק קריאה סביר בגודלו.
קישורים מענינים:
Glenn Gould Foundation
גלן גולד ביוטיוב
גירסה להדפסה
גירסת טקסט פשוט
שלח לחבר
כל הזכויות שמורות לאתר dtown.co.il
פורומים
דיון בפורום על המאמר (13 תגובות פורסמו):