ברידג'ט ג'ונס בייבי - ביקורת סרט

חמש עשרה שנים לאחר שיצא הסרט הראשון על ברידג'ט ג'ונס, מביימת הבימאית המקורית את ההמשך האמיתי שלו ומשדכת את אותה בחורה אנגלית חסרת ביטחון אך חיננית לשני גברים, צפינו בתסבוכת החדשה.

הסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" יצא בשנת 2001 והוא התבסס על ספרה של הלן פילדינג, שסיפר על בחורה שמנמונת, חסרת ביטחון וללא חבר, אשר מצאה את עצמה מחוזרת ע"י בוס מטריד שלה ומשודכת ע"י אימא שלה לעו"ד מצליח אך מגושמת בדיוק כמוה. הקומדיה דאז הצליחה לרגש מיליוני נשים מעריצות בעולם אשר התחברו לסיפור של בחורה צעירה שמרגישה לא בטוחה עם הגוף שלה ומנהלת יומן נעורים. תרמה לכך אולי גם העובדה שמדובר על סיפור אדפטציה ל-"גאווה ודעה קדומה" פרי עטה  של ג'יין אוסטן.

הייתי רוצה להתעלם מהעובדה כי בשנת 2004 נוצר חלק שני לסרט בעקבות הספר של הלן, משום שהסרט היה כה גרוע (ואני מנסה להמעיט בכינויים כאלו לסרטים...). כעת, 15 שנים אחרי הסרט הראשון, הבמאית שרון מגוויר מחליטה לחזור אל כיסא הבמאי ומנצחת שוב על ספרה החדש יחסית של הלן פלדינג שיצא לפני שנה לאור בהבטחה למעריצים של עוד סיפור אהבה משולש.


הוליווד קלטה כבר מזמן את הנוסחה של אותה תחרות בין שני בחורים על ליבה של בחורה אחת, אך כאשר מדובר על דמות בשנות ה-40 לחייה, הדברים הם כנראה קצת יותר מורכבים. כאן הסרט קצת שונה מהמקור כאשר הספר מדבר על היותה של ברידג'ט בת 50+ ואילו בסרט היא חוגגת את גיל 43 ושוב את היותה לבד ללא בן זוג. היא מנהלת קריירה טובה בתור מפיקת תכנית טלוויזיה וליום הולדת שאיש לא מגיע לחגוג איתה, נגררת לפסטיבל בריטי רק בכדי לתפוס גבר ללילה אחד - ובכן היא תופסת אחד. ומה הבעיה? מאוחר יותר היא פוגשת בלוויה של דניאל את האקס המיתולוגי - מארק דרסי. הלך הדברים והחיים מפגיש שוב בינם וגם הפעם כנראה יש סטוץ מובטח. הכל טוב ויפה, אך מה עושים כאשר מגלים שאת בהריון ואת לא יודעת מי משניהם הוא המקור לכך?

מכאן העלילה הולכת ומסתבכת, בניסיון לגלות מי הוא בעצם אותו אחד שהיא פגשה בפסטיבל ואחרי הגילוי - מי מהם הוא אבי הילד. אגב שני הגברים פנויים לפתע עבורה וכל אחד מהם רוצה להיות האב של הילד. במעבר ממצב בו ברידג'ט היא אישה שאינה נחשקת ע"י איש, היא מוצאת עצמה במצב בו שני גברים מושלמים רוצים אותה. רגשות ודמעות, צחוקים ובדיחות, קללות וגסויות – זה מה שהסרט מבטיח לכל אחת שתצפה בו, אכן הנאה מובטחת! ומדוע אני מדבר בלשון נקבה? כי כן אכן סרט בנות (גם אם אולי לא קלאסי), בהקרנה, אחוז הנשים היה מעל ל-95 (להערכתי על 100 נשים היו כ-5 גברים...).


תגובות הצופות לא איחרו לבוא ובכל רגע, ניתן היה לשמוע קולות של צחוק, שמחה ולעיתים אף אכזבה בקול רם באולם. אז אכן, הבמאית שחוזרת לביים את הסרט עושה עבודה נהדרת, והשחקנית רנה משיכה להיות שובת לב - מחזיקה את תפקיד הבחורה הבריטית חסרת הביטחון גם בגיל שזה כבר לא אופציה, אפילו אמה תומפסון שמזמן לא ראינו על המסך הגדול הפתיעה בתפקיד קטן שהשאיר חותם על כל הסרט.

כן אני גבר, ואני לא אמור לדבר על רגשות ולבכות... אני יכול לדבר קולנועית אבל במובן הזה, הסרט לא באמת מחדש או יוצר משהו חריג. הוא כן מצליח להיות מעניין ולא לשעמם לכל אורכו. גברים לכו לשחק כדורגל, בנות אתן הולכות להנות: "דרסי לנצח".

ציון: 7

Bridget Jones's Baby
שחקנים
רנה זלווגר 
קולין פירת' 
פטריק דמפסי

בריטניה 2016
אורך: 125 דקות