שמונת השנואים – ביקורת סרט

סרגיי ליטבק
09-01-2016 03:27

ביקורת סרט: שמונת השנואים של קוונטין טרנטינו הוא סרט ארוך, עם שיחות שלא נגמרות וחבורה נכבדת של שחקנים ותיקים, חיפשנו מי הנבל האמיתי כאן.

אומר זאת מראש: לטוב ולרע, בין אם אתם אוהבים או שונאים את עבודתו, טרנטינו יודע לעשות קולנוע. רבים הם מעריצים מושבעים של הבימאי הזה ובהחלט יש לכך סיבה.

"שמונת השנואים" סרטו השמיני של קוונטין טרנטינו, מוצג על הפוסטר בחזית בית הקולנוע ומבשר על ״עוד יצירת מופת להיסטוריה הקולנועית״ מדוע המספר הזה מובלט כל כך? האם גם הבימאי הזה נמצא בדומה לקודמיו במשבר אומנותי דומה לזה של  פדריקו פיליני ב"שמונה וחצי"? האם גם כאן רוצה טרנטינו לחשוף מועקה או חסימה אומנותית? גם אני שאלתי את עצמי, האם יש באמת משהו חדש אותו טרנטינו יכול לספר שטרם עשה? מתי באמת ראינו משהו מקורי מגאון הקולנוע הזה? אגב, מעבר ל- 8 הסרטים שהוא ביים באופן מלא, יש הרבה יותר פרוייקטים קולנועיים בהם היה מעורב.

"שמונת השנואים" נמשך כמעט שלוש שעות, גם "להרוג את ביל" היה אמור להיות במקור סרט בודד באורך כזה, אך האולפנים קבעו: לא יהיה, על כן הוצגו שני חלקים מהם השני היה משעמם למדי ופחות צבעוני. העלילה בסרט החדש מספרת את סיפורם של שמונה אנשים בתוך בחנות בתקופת שאחרי מלחמת האזרחים של ארה"ב, במהלך סופת שלגים. הסרט מגביל ברובו את הדמויות לשטח זה: צייד ראשים (קורט ראסל) מוביל את דייזי לעמוד התלייה, תמורת סכום נכבד עבורה. בדרכו הוא פוגש שני טרמפיסטים אשר מחפשים להצטרף לנסיעה ולהימנע למות מקור. בהגיעם אל החנות, הם מוצאים מספר אורחים אשר גם הם "מצאו" מחסה מהסופה - או שלא, ומכאן נשאלת השאלה: האם נרקמת כאן מזימה?


שמונת השנואים
מספיק עם הספויילרים, הבה נדבר קצת על ליהוק השחקנים ע״י טרנטינו: קורט ראסל (מפתיע שסטלונה לא הזמין אותו ל"בלתי נשכחים") נעלם מתודעה הציבורית, אבל התכונן לתפקיד הזה, בתקופת המערב הפרוע "טומהוק העצמות". בהחלט בחירה מעניינת ומפתיעה. טים רות' ומייקל מאדסן שיתפו כבר בעבר פעולה עם קוונטין, אך בעיקר זהו סמואל ל. ג'קסון, אשר ממשיך להופיע בסרטיו של קוונטין כמעט ללא סוף. עוד שמות גדולים נמצאים על הסט: ברוס דארן, צ'אנינג טאטום – ועם החבורה הנכבדת אנחנו מרגישים שסרטים עם דמות בודדת של טוב ואחרת של רע נעלמו ואנחנו רואים רק סרטים של פלוט סטורי (ריבוי דמויות). 


לתחושתי, בזמן האחרון נראה שקולנוע נגזר מהחיים האמיתיים בהם אין יותר "באד גייז" (נבל אמיתי) אלא דמויות אנטי גיבור. יש יותר מדי סיפורים אשר מבוססים ״על מקרה אמיתי", בו המציאות מכה ללא הרף אבל בהם אין באמת אנשים רעים קלאסיים, אלא מצבים נואשים ואנשים שצריכים להתמודד עם המציאות הזו. גם בסרט הזה, שמכיל המון שחקנים בעלי שם, מרגיש כאילו הם באו כדי להחתים את הכרטיס ביום עבודה, לסיים את הסרט, לקבל את המשכורת וללכת הלאה לפרויקט הבא. אחרי שתראו את הסרט, תענו לי בבקשה: מי הנבל האמיתי כאן? ותעשו לי טובה, תמצאו אחד ששרד מעל ל-10 דקות על המסך בחיים!



אכן, הקולנוע משתנה, לפני חודש צוינוו 120 שנה להיווסדות הקולנוע, אך בתחושה שלי אנחנו הולכים אחורה, לזמן שבו צולמו חיים או חלקי חיים קצרים, הוקרנו על הבד הגדול ועל כך לקחו כסף. אני מתגעגע לקולנוע בו יש הבנה במה אתה צופה, לאו דווקא של טוב ורע אבסולוטי (לאון, שליחות קטלנית, ציינה טאון). כזה שיש בו משהו מעבר לוויזואליות, לדם שמשפריץ (בצורה מגניבה לחלוטין) לכל עבר, מעבר לדיאלוגים ארוכים בהם אתה רק מתפלל שיקרה לעזאזל שם משהו, או שאני באמת נרדם.
בסופו של דבר, החוויה הקולנועית כן הייתה טובה (גם אחרי שלוש שעות), הסרט יכנס ל250 הטובים של IMDB, אבל אני לא חושב שהוא שווה יותר מציון 7.
מה דעתכם?!

מעבר לתגובות בפורום