משחקי הרעב: עורבני חקיין, פרק הסיום – ביקורת סרט

ביקורת סרט: סדרת הסרטים "משחקי הרעב" מגיעה לסיומה בפרק השני של עורבני חקיין. מה חשב המבקר שלנו על מקוריות הסדרה ולמי הסרט הזה מתאים בעצם?

"משחקי הרעב, עורבני חקיין, פרק הסיום", השם המאוד ארוך הזה כבר מייגע. ממש כמו הסדרה כולה, שדי מזכירה לי את סדרת ה"דמדומים". כבר ההמילים הללו ניתן להבין את דעתי על הסרט, לפחות את הכיוון, אבל אולי נסתכל על זה מצד אחר: לא, זה עדיין אותו הדבר!

הבה נחזור להתחלה של הסדרה, לרעיון המקורי עצמו: יש כאן משחק הדמים אליו מכניסים קבוצה של אנשים ממנה רק אחד בו יכול לשרוד, וכבר כאן אפשר לראות שהסרט היה מקורי למשך - אפילו לא שנייה אחת. בשנת 2000 הבימאי קינג'י פוקסאקו מציג לראווה את "הקרב המלכותי", המספר על חברה על סף התמוטטות, בה אפילו הילדים חסרי שליטה אשר נבחרים רנדומלית להיכלא על אי ולרצוח האחד את השני במטרה שהזוכה הבודד יזכה יהווה דוגמה לכל האומה. לצדו של קינג'י עומד טקאשי קיטנו (כשחקן) ש"מנצח" על התזמורת הדמים הזו ואף ממשיך לשחק ולביים בחלקו השני - לטעמי הרבה יותר מעניין וממצה. יש כאן פחות יבבות לא אמינות של כוכבות הוליוודיות ויותר זעם יפני בכל נעיצה.


ואפילו בסרט היפני, הרעיון כבר לא היה הכי חדיש, ב- 1987 הבימאי פול גלייסר יחד עם אגדת השרירים: ארנולד שוורצנגר, מציגים את ה"נרדף". יש בו עתיד אפוקליפטי בו השלטון רופס והכוח נשלט בידי המדיום הטלוויזיוני: התכנית הכי פופולארית בה נרצחים הפושעים על חורבות העיר ומול מצלמות שבשידור חי.

האם זה המקור ל"משחקי הרעב"? אני בטוח שצוות הסרט בדק היטב ולמד את הסרטים הללו מקרוב ומהם יצרו את יצירתם. אבל כי נדמה שהם שכחו לכתוב משהו חדש יותר, מעניין יותר, משהו שיבדל אותם מהנוף של העבר, חבל שלא.

ציינתי מקודם את הדמיון לסרטי "דמדומים", גם הקרנה הזו התאפיינה בנוכחות יתרה של המין הנשי ומלבד הפופקורן, ניתן היה לשמוע באולם אנחות הנאה בכל רגע של התפרצות רגש על המסך, מה שלא מנע ממני להתפוצץ מצחוק. הדיאלוגים מגוחכים, המשחק לא אמין ו\או מוגזם של ג'ניפר לורנס. והכי חשוב: לא משנה אם זה סרט דרמה או קומדיה רומנטית, סרט מלחמה או דוקו אישי, העיקר שיהיו כמה זומבים.



ההפקה הייתה צריכה להתמודד עם אובדן של שחקן גדול (פיליפ סימור הופמן שמת בתחילת 2014) ומצאה הסדר עם התסריט, אבל נדמה שאפילו בלי זה, הרעיון ממנו החלה הסדרה שהיה שונה מהמיינסטרים של הקולנוע ההוליוודי, במשולב אהבים נעורי, הפך לסרט שאינו ברור לאיזה ז'אנר הוא שייך.

אני בטוח שנערות שבין גילאים 12-21 ירוצו לראות את הסרט ויקראו לו "הגדול שבסרטים", הבחורות מעל גיל 22 אולי יחשבו פעמים ועדיין ילכו לראות את הסרט ויגידו גם שהוא הגדול מכולם. אך נשים קצת יותר בוגרות, ירוצו, יצפו בסרט ויכריזו, כי ה"טיטאניק", היה יותר מרגש.

ציון: 4
ספרו לי מה דעתכם?

ארה"ב 2015
בימוי: פרנסיס לורנס
בהשתתפות:
ג'ניפר לורנס – קטניס אוורדין
ג'וש האצ'רסון- פיטה מלארק
ליאם המסוורת'- גייל הות׳ורן
אליזבת בנקס- אפי טרינקט
וודי הארלסון – היימיטץ'
דונלד סאתרלנד – הנשיא סנואו
פיליפ סימון הופמן - פלוטארך הוונסבי
ג'וליאן מור – הנשיאה אלמה קוין

אורך הסרט: 136 דקות