ג׳יימס בונד – ספקטר, ביקורת סרט

דניאל קרייג חוזר בסרט ג'יימס בונד חדש וסוגר מעגל עם שלושת הסרטים הקודמים וחיבור לארגון הרשע המיתי ספקטר, יש לנו גם מילים טובות לומר על הצילום וההפקה.

סרטי ג׳יימס בונד הם מהבודדים שעדיין עושים כיום כבוד ליוצרי הסרט כאשר הקרדיטים לצוות המוביל מוצגים בהתחלה ולא נזרקים לסוף הסרט כאשר הצופים נמצאים כבר בדרכם מחוץ לאולם. זה קורה בזמן בו משמיעים את שיר הנושא (עוד מסורת שמצליחים לשמור עליה מזה עשרות שנים). במהלך השיר אנחנו חוזים בהבזקים של פרצופים מארבעת סרטי בונד הקודמים בכיכובו של דניאל קרייג ומבינים שעומד להתבצע כאן חיבור לארבעת הסרטים הללו שעומדים כתת סדרה מתחת למותג רב השנים (מאז שנת 1962) של בונד.

ארבעת הסרטים הללו בוימו אמנם ע״י שלושה במאים שונים, אבל הסגנון שלהם שונה מכל אלו של סרטי בונד הקודמים, עם ג׳יימס בונד בלונדיני ("ג'יימס בלונד") שמתנהג הרבה יותר כמו בריון חצוף פורק כל עול מאשר ג׳נטלמן בריטי מחויך כבעבר. לא מעט צופים התקשו לקבל את השינוי, אבל זה הביא עמו בהחלט משב רוח רענן.

שינוי נוסף שהביא אתו קרייג כבר מהסרט הראשון בו השתתף (קזינו רויאל) היה יוצא דופן: מעבר להרפתקאות האהבהבים שלו, הוא הצליח להתאהב באמת באישה ששבתה את ליבו והמוות שלה הוביל אותו למרדף חסר פשרות. בסרט "ספקטר" אנחנו מגלים מישהו משך מאחורי החוטים והשפיע על חיי בונד בצורה שהוא לא היה מודע אליה. בתוך כל המכניות של סוכן שאומן להרוג ללא הנד עפעף, מצליח הבמאי להכניס כמה רגעים של רגש שמצליחים לשכנע אותנו (ואת הבחורה התורנית היפה) שמבט עיני הפלדה הכחולות מחפה גם על לב חם.

גם כאן יש אהבה ונשים יפות - מוניקה בלוצ׳י בת ה-50 מופיעה כאן כ״נערת״ ג׳יימס בונד המבוגרת ביותר עד עכשיו בסדרה בת 24 סרטים. מצד שני, גם אקשן מהיר לא חסר כאן, אבל הסגנון הכללי הרבה יותר "מסורתי" וכולל שוטים ארוכים יחסית, ללא תזזיתיות מוגזמת בסגנון וידאו קליפים מ- MTV שגורמים לטעמי עצבנות בעין. הצילום מהוקצע ומציע זווית אומנותית מעניינת בחלק מהמקרים, למשל, בעת מרדף מכוניות העל ברחובות רומא, בחלק מהצילומים, זה נראה כמו מחול מרהיב עין של שתי בלרינות.

עבודת הצילום מרשימה כבר מסצנת הפתיחה אשר כוללת שוט רציף של חמש דקות המציג את בונד בתוך קהל הומה של פסטיבל יום המתים בעיר מקסיקו סיטי. המצלמה מלווה אותו באופן רציף בעלייתו למלון, יציאה לגג הבניין והמשך לתצפית צליפה שמסתיימת - כמקובל בסרטי בונד, במאורע גדול, ססגוני ומאוד מרעיש.


פורמט התמונה הסופר רחב בו צולם הסרט (21:9 - רחב יותר מפורמט ה- 16:9 בטלוויזיות הביתיות) בא בהחלט לידי ביטוי, בין השאר בנופים מרהיבים של אוסטריה הלבנה - מושלגת או מדבר סהרה הצהוב – יבש). הצבעים בסרט יפים כל כך לעין והטווח הדינמי מרשים (רואים כל פרט בחלקי התמונה הבהירים והכהים). האפקט הויזואלי היה יפייפה לעין ולאחר הצפייה בסרט גיליתי שהוא צולם בפילם 35 מ״מ ולא בפורמט דיגיטלי כמקובל בשנים האחרונות.

כריסטוף ואלץ האוסטרי משחק את התפקיד האופייני שלו של רשע שיכול לגרום לעינויים קשים של קורבנותיו רק ע״י דיבורים ובירבורים אין סוף. ברוב סרטי בונד, מתקיים אותו נתיב מוכר בעלילה: האיש הרע מכניס את ג׳יימס לתוך טירת הרשע שלו (בין אם היא ממוקמת מתחת לאדמה, בתוך הר געש, על אי אקזוטי או בחלל), עושה לו סיור, מנסה להרשימו ביכולותיו ההנדסיות וחושף את מטרותיו ושיטת הפעולה שלו, כביכול עושה מעין וידוי לפני שהוא אמור להרוג את 007. משום מה, הרשעים הללו לא מבינים שתמיד זה נגמר בפיצוץ ענק וכך גם קורה הפעם, אם כי זה לא אומר שהגיע הסוף.


יש כאן אלמנטים שמתכתבים עם סרטי העבר, כמו החתול/ה פרוותית לבנה שהתפנקה במקור בליטוף מידו של הרשע – ראש ארגון ספקטר שהוצג בפעם האחרונה בסרטי בונד בשנת 1971 (יהלומים לנצח).

בשורה התחתונה, זה סרט שמעביר מסר בטוח מאוד בעצמו: עם הפקה מהודקת, אחד ג'יימס בונד שאי אפשר לעצורו, שתי נשים יפות והרבה רעים שדורשים טיפול מוחלט וללא פשרות.