מרדף לילי עם ליאם ניסן, ביקורת סרט

ליאם ניסן בסרט מאפיה חדש - מרדף לילי. הוא כבר לא צעיר אבל רץ, מכה ויורה בלי להסס או לפספס. האם מדובר בעוד סרט אקשן צפוי או במשהו שונה? ביקורת סרט.

למען האמת, במבט ראשון אין שום דבר חדש תחת השמש. "מרדף לילי" (Run All Night) נראה כמו עוד סרט, שמשתייך אפילו לקטגוריית B Movie, לפחות כך הוא היה נחשב לפני כמה עשרות שנים. הסרט מבוסס על עלילה מאוד פשוטה ועתיקת יומין, בעל תקציב יחסית נמוך (50M$) וזה לא הביא להצלחה מסחרית מסחררת בקופות העולם. אם אנחנו כבר "משבחים" אז נמשיך עם העובדה כי יציאתו של הסרט על המסך הגדול (במדינה הקטנה - ישראל) ב-30.04 - כשבוע אחרי פתיחת הקופות של "הנוקמים 2 - עידן האולטרון", עבורו המונים דוהרים אחרי הכרטיסים – גורמת לו להיות סרט די מפוספס שמגיע לו קצת יותר כבוד, באמת.

זה מחזיר אותי למקרה הפוך שקשור אל ליאם ניסן. בשנת 1993, יצא לאקרנים סרט עם האליל שלי ארנולד שוורצנגר, בסרט שאין שני לו, "אחרון גיבורי הפעולה". הסרט נכשל בקופות ומדוע? כי במקביל ליציאתו הוצג "רשימת שינדלר" (למי ששאל מה הקשר לליאם): סרט גדול אחד עמד בצל של סרט גדול עוד יותר – מה שהביא לכישלון כלכלי. אני לא בטוח שגם עכשיו זה יקרה, אבל לפחות בישראל זה לא עוזר לקדם אותו, במיוחד כאשר יציאתו  הרשמית בעולם היתה ב- 13 במרץ, כך שזה לא באמת תזמון טוב.


החל מעכשיו, ראו הוזהרתם - ספויילרים בכל מקום:

זהו סיפור על מאפיה, על אינטרסים ועל ערכים. גיבורינו (ליאם ניסן) הוא ג'ימי קונלון, רוצח בחסות הארגון. בגלל הסתגלות הארגון לזמנים המודרניים, רצח נהיה סוג של משהו מהעבר שלא "נדרש" היום כמו פעם, מה שהפך את הרוצח לשיכור מקומי שכולם רק צוחקים עליו. אגב הבוס (אד האריס) שון מגוואיר, ממשיך להחזיק בו רק משום שבדרכו אל הצמרת, הרג את כל חבריו מחשש או חשד מהם וברגע שהבין שכך הוא מאבד את כל חבריו עצר את עצמו מלהישאר בודד בעולמו. כל האידיליה הזאת מסתיימת, כאשר בנו של שון רוצח נרקו-בארון אל מול עיניו של בנו של ג'ימי. הוא רוצה להוכיח לעצמו כי יכול להתמודד לבד עם הבלאגן שיצר, ולכן הולך "להעלים" את העד. האב השיכור שנראה שעזב בזמנו את משפחתו, לא מהסס להרוג את הבן של הבוס, החבר האחרון שנשאר גם לו (חוץ משדים בחלומותיו).

התפנית

מכאן הסיפור מקבל תפנית ביחס לדרך שאליה אנחנו רגילים לקבל סיפורי מאפיה - במקום לברוח ולהסתתר, ג'ימי מעדכן את שון על הנעשה ולוקח אחראיות על מעשיו ומבקש מחילה על חייו של בנו שלו כי המעשה היה בידיו בלבד. שון שעד כה נראה כאיש שקול ומחושב המאבד את הדבר האחרון ש"החזיק" אותו - נשבר ומחליט להוציא את כל כוחו על ג'ימי בכדי שהוא ירגיש "איך זה לאבד את הילד שלו".
כפי שכתבתי בביקורות הקודמות על ליאם, אשר היה שחקן של דמויות רומנטיות בסרטים דלי תקציבים (עד שנות ה-90) והיום הוא כבר בן 63, הפך, החל מ"חטופה" 2008, לשחקן אקשן מהשורה הראשונה. כבר לא מפתיע לראות אותו כדמות אלימה ומחושבת, אך הניגודיות שיש בדמותו מול מהירות תגובתו, גורמת להנאה גמורה מלצפות בו הורס ויורה בכל אחד שנעמד בדרכו.


בשנת 2004, הבמאי טוני סקוט הביא לאקרנים את "נקמה בוערת" בדמותו של דנזל וושינגטון - שכיר חרב, אשר יצא בנקמה על חטיפה ורציחתה של ילדה עליה היה אחראי לשמור ולא הצליח בכך. באותה תקופה דובר רבות על הדילמה - כיצד ציבור הצופים אמור להתחבר אל רוצח נקמני, אולי מסיבות צודקות, גם כאשר ביצע פעולות לא "חברתיות" כנגד החוטפים. זה נכון שכולנו מדי פעם רוצים לחשוב ולחלום על צדק דומה אך בבדר החברתי הקיים, דבר כזה אינו מתקבל על הדעת. ובכן, דמותו של ניסן אינה שונה מדמותו של דנזל, גם כאן ישנו רוצח שאחראי למותם של חבריו ואף משפחתו אך ברגע האמת, בפגיעה באנשי משפחתו (בנו ונכדותיו) הוא מחליט לוותר על הכל למענם.

בשורה התחתונה, כאשר תשאלו אותי האם זהו סרט טוב, אכריז ללא צל של ספק כי אכן כן! האם אמליץ לרוץ לקופות ולרכוש כרטיסים? לא חייבים לרוץ, ללכת גם אפשר - אבל אני מבטיח לכם שסרט זה הולך להיכנס לפנתאון הסרטים הקלאסיים בנושא מאפיה, כמו "כלבי אשמורת", "החברה הטובים" ורבים אחרים.

דירוג 8/10.