המרדף הבלתי אפשרי אחר מקור האודיו האמיתי

את המקור תרדוף ואל תשיג: רוב חובבי האודיו עוברים מסלול ארוך ומשקיעים אנרגיה רבה במחשבה כי מערכת הסטריאו שלהם תהיה מסוגלת להשמיע את צלילי המקור האמיתי - בין אם זה זמר אנושי, כלי אקוסטי או מוזיקת מחשב. אבל, על פי ההסבר של מנחם, זוהי משימה בלתי אפשרית והמקור לא יכול לצלוח את שרשרת ההקלטה, עריכה ואמצעי השחזור בבית.

את המקור תרדוף ואל תשיג

מידי יום כמעט, מתעורר בפורומים ויכוח סביב עניין ההתקרבות למקור המוקלט באמצעות מערכת האודיו הביתית. יש שיאמרו שהגיעו אל "המנוחה והנחלה, וסט האודיו שלהם, לאוזנם, מאחזר את המקור כדבעי ואילו אחרים "חוטפים" “שדרגת" כדי להגיע לאותה המטרה.
בכדי שמערכת האודיו תוכל לאחזר אודיו, הוא - האודיו, צריך להיות מאוחסן בצורה כלשהי שיכולה להיות: תקליטור (CD), תקליט, קובץ אודיו במחשב וכדומה.

אמצעי אחסון האודיו הם תולדה של התפתחות טכנולוגית, כמו גם מוצר הטומן בחובו שורה של אילוצים שהם פועל יוצא של טכנולוגיית ההקלטה בכל דור. כל יצירה מוקלטת עוברת עריכה על ידי אדם שזה מקצועו כמו גם אומנותו. זה בלתי אפשרי להכניס לאותו מדיום אחסון - ולא משנה מהו, את כל התווים, הניואנסים והאירועים שאירעו באולפן ההקלטה ועל כן "נאלץ" העורך של המדיום המוקלט להוציא, לכייל ולשנות דברים שהיו במקור.

בטבע, המוסיקה היא מונופונית ולכן אפילו העברה למדיום הדו ערוצי היא תולדה של עריכה שמבצע העורך המוזיקלי של מדיום האחסנה ואיננה משהו טבעי ו/או משהו שנוצר האולפן ההקלטות. בהמשך הכתבה, באמצעות שלוש דוגמאות, נוכיח כי כאשר אנחנו מאחזרים מוזיקה באמצעות מערכת האודיו אנחנו שואפים מבחינה תודעתית להגיע למקור אבל פיזית לעולם לא נגיע לזה. נרדוף אחר המקור – אבל לא נשיג אותו.


מוזיקה קלאסית (סוגה)

המחקר המודרני מציע לראות את שורשיה של המוזיקה מהקנון הקלאסי בתרבות המוזיקה של מצרים העתיקה שמתוארכת ל- 2695 לפנה"ס. אל הקנון הזה התווסף קנון המוזיקה הליטורגית של הנצרות שמבוסס על קנון המוזיקה של הציוויליזציה היונית. משנת 476 לספירה (נפילת האימפריה הרומית) ועד ל- 1100 לספירה המוזיקה היא מונופונית והחל משנת 1100 ועד לתקופת הרנסנאס, מתפתחת המוזיקה הפוליפונית שמבוססת על מערך התווים המוכר לנו היום. רק ב- 1550 לספירה החלה הציוויליזציה האנושית להנציח את התווים של היצירות הקלסיות. בתחילה בכתב יד ומאוחר יותר בדפוס.

בנוסף לקורפוס הקלאסי של אירופה התפתח, בנפרד ובשונה, קורפוס קלאסי בתת היבשת ההודית, בסין ובאסיה הקטנה (טורקיה של היום). שלושת הקורפוסים הללו מתבססים על מערך תווים ומקצבים שונים מזה האירופאי המכונה בפינו מוזיקה קלאסית.

כלי הנגינה שאיתם מבצעים את היצירה הקלסית מתבססים על חמש קבוצות (שלהן תת קבוצות משלהן): כלי קשת, כלי מיתר, כלי הקשה, כלי נשיפה והקול האנושי. כל הכלים המרכיבים את קורפוס כלי הנגינה בתזמורת הקלאסית הם כלים שבאמצעים מכאניים גורמים לתזוזה של האוויר וליצירת גלי קול, כמו גם להפצתם בחלל. לכל הכלים בקורפוס הקלאסי (כולל כאלה שכבר אינם או כאלה שעברו שינויים מהותיים במהלך הזמן) אין כל צורך בחשמל ואין להם שום אמצעי הגברה. ובאותו עניין: כל הכלים בקורפוס הקלאסי מוגבלים, אפילו מאוד, בטווח הצלילים שהם יכולים לייצר וכולם נמצאים ב"טווח השמע הרפואי" שמומלץ לבני אדם, כלומר בין 40 הרץ ל- 8000 הרץ.

כעת, נחזור למקור אותו אנחנו מחפשים כאשר אנחנו מאחזרים אודיו באמצעות מערכת השמע: ניקח את הסימפוניה התשיעית של בטהובן כדוגמא. ניקח את זו כדוגמא משום שהיא מכילה את כל חמשת האלמנטים הכוללים את התזמורת הקלאסית – קרי: כלי מיתר, כלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה והקול האנושי. בכדי לבצע את היצירה הזו אנחנו זקוקים ל- 120 כלי נגינה ובנוסף לכמה עשרות בני אדם. כל אלה, במהלך ביצוע היצירה, מזיזים כמויות עצומות של אוויר בתדרים שונים ובעוצמות שונות אל תוך החלל שבו אנחנו אמורים לשהות ולקלוט את התוצאה באמצעות האוזניים שלנו. כל זה, מתרחש באולם הקונצרטים גדול החלל. בבית, מול הדו ערוצי יהיה זה בלתי אפשרי עד לא מתקבל על הדעת שזוג רמקולים (יהא גודלם אשר יהא) יהיה מסוגל להעביר בו זמנית ובזמן אמת את כל כמויות האוויר שמזיזה התזמורת הקלאסית בעת ביצוע התשיעית של בטהובן.


טראנס (סוגה)

טראנס הוא מוזיקה אלקטרונית המבוצעת על ידי כלים אלקטרונים ומחשב בלבד. למעט תוף הרגל (Bass Drum) אין בה אף כלי אקוסטי. המאפיינים של הסוגה הזו הם: המוזיקה מנוגנת בטמפו גבוה מאוד (125 עד 140 BPS) טמפו שבני תמותה כמעט ולא מסוגלים לנגן. היא מנוגנת כולה וברובה בכלים אלקטרוניים וסימפולי מחשב, יש בה משפט מלודי אחד שחוזר על עצמו ומבנה מוזיקלי קבוע (קבוע לכל יצירה) שמתחיל מלמטה / למעלה, עובר דרך שיא כלשהו ונמוג. הטראנס היא סוגה בפני עצמה אבל ניכרים בה השפעות מסוגות אחרות: קלאסית, פופ, מוזיקה לסרטים, האוז,טכנו ועוד. הטראנס, כשמו כן הוא, בא לבטא הלך רוח של התרוממות רוח ממצב של רוגע, לשיא ההתרגשות ולדעיכה וחזרה למצב הרוח ההתחלתי.

ראשיתה של הטראנס בגרמניה ובהולנד. בין האבות המייסדים של הסוגה הזו, נמנה את העיקריים והחשובים שבהם: קלאוס שולץ בגרמניה, להקת ה-קלף (The klf) באנגליה, ניל יאנג (באלבומו בשם טראנס) יוזו קושיהורו יוצר פס קול למשחקי מחשב-מיפן וז'אן מישל ז'אר מצרפת.
את הטראנס מנגן אדם אחד שעושה שימוש, בין היתר, במחשב, מקלדת מידי ומערכת מיקס או מיקסרים ייעודיים לסוגה הזו. בצידה של הסוגה הזו נולדה תרבות בילוי בחיק הטבע המתאפיינת במוזיקת טראנס, אתרי טבע, שימוש בסמים וביצוע יצירות טראנס לפעמים במשך כמה יממות ללא הפסקה.

לסוגת הטראנס הודבק בעברית מדוברת כנוי הגנאי – "מוסיקת אומצה אומצה", בעיקר בגלל הרצידיוויסטיות של המשפט המרכזי ביצירה שבדרך כלל כולל מקצב קבוע כלשהו, אשר דומה בצלילו להגייה המדוברת של שם הגנאי. ברם: מדובר במוזיקה מורכת לא פעם מאוד וקשה עד בלתי אפשרית לביצוע באמצעות נגינה של בן אנוש בשם המקצבים המהירים מאוד והשינויים התכופים בטמפו ובעוצמות. באופייה ומבחינה טכנית גרידא, האודיו בסוגה הזו קרוב מאוד להיות מונופוני ורק שינויים קלים, שבונים את האווירה ביצירה, מורגשים בהבדלי עוצמות בין שני ערוצי השמע.

כאשר באים לאחזר מוזיקת טראנס במערכת אודיו, הקצב המהיר, הנטייה למונופוניות והצורך להבחין בפרקי זמן קצרים מאוד בניואנסים שבונים את האווירה ביצירה – כל אלה הופכים את האחזור של הסוגה הזו בדו ערוצי למשימה קשה המצריכה מגברים ששולטים ללא מיצרים ברמקולים, זאת לצד רמקולים מגיבים מהר ומיד ובאופן ברור לכל שינוי וכן - גם באוזניים חדות. מאחר ואת היצירה מבצע איש אחד, מקובל מאוד לבצע אלתורים או רמיקסים של היצירה המקורית גם על ידי הכותב המקורי וגם על ידי מבצעים אחרים ולכן לקרוא לביצוע כלשהו ביצוע מקורי תהייה אמירה שנעה על הציר שבין לא נכון ללא מדויק בעליל.


קול אנושי

ב- 31 באוקטובר שעה 00:01 נולדה דאניקה מאי קמאצ'ו בבית חולים ציפורי במנילה בירת הפיליפינים. על פי רשומות האו"ם, היא בן האנוש מספר ה-7 מיליארד בכוכב הלכת שלנו. לכל אחד מאתנו חתימת קול יחודית משלו, כלומר, הקול של כל אחד מאתנו מהווה אקסמפלר יחיד מתוך 7 מיליארד אקסמפלרים נכון ל- 31 באוקטובר 2011 שעה 00:01 וגם נכון לרגע זה.

אבל, האם באמת אנחנו שומעים במו אוזנינו את קולנו כפי ששומע אותו כל מי שמזדמנת לו האפשרות לעשות כן? התשובה שלילית. הקול שלנו הוא תולדה של פעילות מכאנית דומה לזו של כלי המיתר בתזמורת הקלסית – אלא שבמקרה של קולנו במקום אצבעות, האוויר שמגיע מן הריאות מרטיט את מיתרי הקול.

כאשר אנחנו מדברים בקול, אנחנו שומעים אותו באוזניים שלנו - בזמן אמת, אבל בשונה מכל אוזן של אדם אחר אשר גם הוא מאזין לנו, אנחנו שומעים את הקול לא רק מן הפה אלא גם מחלל הפה ותעלות השמע. באופן כללי, הקול האישי שלנו נשמע לנו נמוך יותר (בגוון הצליל) ממה שהוא נקלט באוזנו של האחר.

מניסיון, קשה לקבל את מה שאני אומר ולכן אציע לכם שני ניסויים אמפיריים מאוד ופשוטים - באמצעותם תשמעו את קולכם שלכם, רק הפעם מחלל הפה ולא מחלל הגרון ומתעלת השמע.

ניסוי ראשון: שימו את שורש כף יד ימין על אוזן ימין וקפלו את האוזן לכיוון הפה. את שורש כף יד שמאל שימו בקצה השמאלי של הפה וחברו את האצבעות של שתי הידיים כך שבין הפה והאוזן ייווצר חלל ובו אוויר שנתחם על ידי הידיים שלכם. כעת דברו.
ניסוי שני: בכל טלפון נייד יש אפשרות הקלטה. דברו כמה משפטים לטלפון שלכם הקליטו ואח"כ השמיעו לעצמכם. בהבדלים ובתוצאות תבחינו כבר בעצמכם.

ב-5 בספטמבר 1945 בסטון טאון זנזיבר נולד לזוג הורים ממוצא פרסי בני דת הזרואסטריות בן בשם פרוק בולסרה. אביו של פרוק שהה בזנזיבר מתוקף עבודתו במשרד המושבות של האימפריה הבריטית ולכן לפרוק ניתנה נתינות בריטית. ב- 1964 פרצה מהפיכה בזנזיבר ופרוק יחד עם הוריו נמלטו לאנגליה. שם התאזרח פרוק תחת השם: פרדי מרקורי. ככל הידוע להיסטוריה האנושית פרדי מרקורי הוא בן האנוש היחידי שמנעד הקול שלו נע בין Bass Low F ל- Soprano High F ובשל מבנה מיוחד של מיתרי הקול שלו, אשר אצל רוב בני התמותה נחשב למחלה, היה מסוגל לנוע בין שתי הקצוות בפרקי זמן כה קצרים עד כי נדמה היה שהוא שר בו בעת בשני קולות, הנמוך והגבוה בעת ובעונה אחת. כאמור, לא ידוע, על אדם אחר בעל יכולות ומנעד קולי כזה. למרקורי לא הייתה כל השכלה פורמאלית בשירה ופיתוח קול.
מי שמאזין לשירה שלו יכול לשם לב שמעבר ליכולות הווקאליות יוצאות הדופן שלו, מרקורי עושה שימוש בהקלטות רקע ושיכפול קולות - שלו וגם של אחרים, כחלק מתכני המוזיקה של היצירות שהשתתף בביצוען כך שבעצם ביצירה המוקלטת ישנם קולות שהם פרי של עבודת מכונה ולא ביצוע חי בקולו של פרדי.

בקורפוס הקלאסי, כאשר ישנה שירה של בני אנוש, המלחינים ובעקבותיהם המנצחים מבצעים בזמן אמת איזון בין עוצמות הקול של הזמרים ובין העוצמה בנגינה של התזמורת עצמה. כמו כן, ממוקמים הזמרים בקדמת הבמה (סולנים) או בירכתיה (כמקהלה) שוב על מנת ליצור איזון טונאלי כדי לייחד את השירה משאר הרעש אותו מייצרת התזמורת. במוזיקה המודרנית, האיזון בין הקול האנושי לשאר מרכיבי התזמורת / להקה מבוצע באולפן ההקלטות ולא פעם באמצעות דחיסה, הוספת מרכיבים אקוסטיים (אקו ריוורב וכו) ומיקום בבימת האודיו.

סיכום - מרדף אחר הבלתי אפשרי

כפי שראינו, משאלת הלב שלנו כאודיופילים שהיא לאחזר יצירה סימפונית מלאה מאמצעי אחסון שעבר עריכה על ידי בן אנוש, התאמה וקימפרוס למדיום אחסון וניסיון שחזור בחזרה על ידי שני ערוצים שבקצותיהם זוג רמקולים – זו משימה קרובה לבלתי אפשרית. באותה מידה, ושוב מעל גבי אמצעי אחסון שנערך על ידי בן אנוש, לבקש לאחזר יצירת טראנס כך שתישמע בדיוק כפי שניגן אותה הדי ג'י שיצר אותה – זוהי משימה שנעה על הציר שבין קשה מאוד לבלתי אפשרית, מה גם: שבסוגה זו של מוזיקה האלתור והרמיקס מקובלים מאוד והשאלה הגדולה, מעבר למה שמאוחזר בדו ערוצי, היא מהו המקור שאליו מתייחסים.

ולבסוף: עם קולנו שלנו נולדנו וכל קול מהווה אקסמפלר יחידני, אבל אפילו אנחנו עצמנו איננו שומעים את קולנו במו אוזנינו כפי ששומע אותו כל אחד אחר.
השורה התחתונה: הפורמט הדו ערוצי ישחזר עבורנו כל יצירה מוזיקלית שנחפוץ ואפילו את קולנו שלנו. ישחזר, יתקרב למקור אך לעולם לא יגע בו.

האזנה ערבה,
מנחם.