ההוביט: קרב חמשת הצבאות - ביקורת סרט

ההוביט - קרב חמשת הצבאות מביא לידי סיום את הטרילוגיה הקולנועית של פיטר ג'קסון, האפקטים חזקים אך אופי חלק מהדמויות מתגלה כחלש מתמיד, האם בילבו יצליח להציל את העלילה? ביקורת סרט.

זהו, מגיעים סוף סוף אל הסיום: הספר הבודד "הוביט" שנמתח על פני לא פחות משלושה סרטים סוגר בפרק השלישי והאחרון את הקצוות הפתוחים בסיפור. הסרט "קרב חמשת הצבאות" מתחיל ומיד צולל לתוך העלילה, ללא השהייה מיותרת בהמשך ישיר לפרק הקודם. אם בחלק השני חשנו קצת מרומים בגלל קטיעת העלילה הפתאומית בסיום, כאן התשובות מגיעות חיש מהר. המראה של סמאוג הדרקון כשהוא מתעופף ויורק להבות אש מעל עיר האגם עוצמתי והרסני.

בפרק הזה, בני האדם מוצגים תעבי בצע במידה לא פחותה מאשר הדרקון, ולא מדובר כאן על דמות אנושית אחת אלא כמה וכמה. למעשה, חוץ מבילבו וגאנדלף הקוסם שבולטים באופיים החזק לטובה, לרבות מהדמויות יש חולשה ברגע כזה או אחר של הסרט למטבעות זהב, אבני חן וחפצי ערך דומים. גם תראנדואיל – מלך האלפים (בני הלילית) מוכן להעמיד את צבאו במלחמה ולאבד המון לוחמים וזאת רק בגלל תכשיט יקר ערך אשר שייך לשושלתו. בפרק הזה נמדדת גם משמעותה של עמידה במילה - כוחה של הבטחה שניתנה בסרט הקודם ודמותו של תורין אוקנשילד מקבלת תפנית לצד הפחות יפה. הבימאי משתמש בחופש אומנותי בכלי שעומדים לרשותו בכדי להעצים את הנקודה ומכניס לעלילה תוספות כמו זו המציגה באופן נקודתי את ראש העיר החמדן ומדגישה שוב את עניין טבע האופי האנושי בזוויתו הפחות מחמיאה.


עושר = אושר?

אחת מהפנטזיות האנושיות הותיקות ביותר היא "המירוץ למיליון", אך כאן, העלילה מציגה בבהירות את קללת העושר ובדומה לאמרה הידועה, לא רק שוחד אלא גם עושר יְעַוֵּר עיני חכמים. בסופו של דבר, מוסר ההשכל אותו מדגיש הסיפור מדגיש את הדברים הבסיסיים מהם מורכב האושר בחיים: כוחו של רגש, של אהבה והכאב שחודר כל כך עמוק בלב כאשר היא ניטלת ממנו.

בין שלל קטעי הקרבות, יש בסרט כמה אתנחתות עם רגעים אנושיים נוגעים ללב, בהם מתמקד הבמאי ארוכות בפרצופים שותקים ומדגיש רעשי הכנת המקטרת של גאנדלף, עד שהם סוחטים מהצופים צחוקים משחררים לאחר המתח של הסצנה הקודמת.

ומה עם בילבו ההוביט? אם בשני החלקים הקודמים, אנחנו מתלווים למסע התבגרות אישי וצמיחה נפשית, תוך כדי קשיי ההתבגרות גדולים של בילבו והתלבטויות שונות שלו, בסרט האחרון, הוא כבר אדם בוגר לגמרי, ללא פחדים, יודע בדיוק מה הוא רוצה ועושה, זאת מבלי לוותר על החן שלו. פציפיסט טהור.


להבדיל מטרילוגיית שר הטבעות בה נדרש הבימאי לדחוס בכל פרק קולנועי ספר עב כרס, כאן ספר אחד – קצר בהרבה נפרש על פני שלושה סרטים ארוכים. כמו בפרקים הקודמים של טרילוגיית הוביט הקולנועית, הבימאי מספק כמה תוספות דמיוניות לקטעים מהעלילה שכל תכליתן היא להתכתב עם סדרת הסרטים שיצאה אמנם קודם לאקרנים, אך כרונולוגית היא דווקא ממשיכה את ההוביט ונכתבה הרבה אחרי שהוא יצא כספר. לא מעט דברים כאן מוצגים בזווית ראיה של ״בדיעבד״ וקוראים לצופים לצפות שוב בטרילוגיית ה"טבעות". לעומת זאת, בהשוואה להרחבת העלילה ובניגוד לסרט האחרון בטרילוגיית שר הטבעות בו חלק הסיכום נמשך ונמשך, כאן בחר הבימאי לצמצם אותו.


פנטזיה דיגיטלית

אין ספק כי מסך קולנוע ה- IMAX הגדול (בראשל"צ) עושה חסד עם הסרט וגם תלת המימד תורם להעצמת התחושה, עם צילומים נוף יפים מעורבבים ברינדור גרפיקה ממוחשבת. אם בימאים כמו כריסטופר נולאן דבקים עדיין בצילום סרטים עם פילם, הרי ש- פיטר ג׳קסון מייצג את האסכולה ההפוכה ושופך המון פיקסלים דיגיטליים על המסך עד שהצופה לא מסוגל לומר מה אמיתי ומה מצויר ע״י מחשב בתמונה. בחלק השני של הסרט, יש התנגשות אדירה בין שלל יצורים המסתערים בצבאות ענק וזוועות המלחמה מוצגות בצורה גרפית. הסיום המצמרר מתרחש על קרח ושלג, בין ערפילים בנוף שמהווה ניגוד לקודמים לו.

הסרט צולם במקור בקצב פריימים כפול מהמקובל של 48 תמונות לשניה, אבל לא כל אולם קולנוע תומך בשיטה זו. אולם ה- IMAX מציג ב- 24p בחלק מסצנות האקשן, כאשר המצלמה נעה בתנועת PAN (אופקית מצד לצד), ניתן היה להבחין בטשטוש מסוים, אני מניח כי שימוש בטכניקת ה-HFR בבית הקולנוע הזה היה פותר את העבודה והופך את התנועה לחלקה ואת התמונה לחדה יותר.

לסיכום, האם ללכת לצפות בהוביט האחרון? אם צפיתם בשני החלקים הקודמים, אז לא תוכלו להחמיץ את פרק הסיום. בעוד שהחלק הראשון "מסע בלתי צפוי" היה מעט ילדותי ושופע תעלולים, החלק השני הפך לרציני יותר והיה טוב בהרבה לטעמי. החלק השלישי שומר על רמה דומה לזו של השני, אבל מציג "פירוטכניקה" רבה וסצינת קרב גדולה וממושכת שתופסת נתח עיקרי מהתסריט ובהתאם לכך, שעתיים וחצי של צפיה עוברות חיש מהר.