אודיו: הדור הולך ופוחת – האזנה ברלין 2012

בכל שנה, מתקיים אירוע אודיו משותף לשמונה חנויות מתמחות, דוד מאזין למערכות היי אנד, צופה בקהל ומבין שמשהו בסיסי השתנה בתחום הזה: הקהל והטעם.

בנובמבר, בעיר ברלין כבר קר. הימים קצרים והכול אפרורי כזה. עדיין לא יורד ממש שלג וחדוות חג המולד עדיין לא מצויה ברחובות. אבל, זה המועד שבו מידי שנה מתארגנים שמונה בעלי חנויות אודיו בעיר ל-”לילה הארוך של האוזניים”... משעה חמש אחר הצהריים ועד לחצות פותחות חנויות אלו שעריהן ומארחות את חובבי האודיו שבעיר. בין החנויות נוסעים מיניבוסים, שמקפיצים את האורחים במסלולים מעגליים מחנות לחנות. האירוח יפה מאוד, עם שתייה ומשהו לאכול בכל מקום, הסברים, הרצאות, השוואות וכמובן מוזיקה.

זהו אתר האירוע המציג את רשימת החנויות המשתתפות (הריבועים משמאל):
https://www.langenachtderohren.de/haendler.php

זו כבר השנה החמישית בה האירוע מתקיים והוא זוכה מידי שנה להתעניינות רבה יותר ויותר בציבור. המבקרים מגוונים מאוד, יש גם צעירים וצעירות אך כצפוי רוב האורחים הם נשים, גברים וזוגות שכבר התבססו בחיים, מגלים עניין ולפעמים גם ידע. הסוחרים מנצלים את ההזדמנות להציג חידושים בענף או את מיטבם בתחום האודיו.


אי אפשר לבקר בכל החנויות כי הזמן קצר, השנה התמקדתי בחנויות שעליהן פסחתי בשנה שעברה.
החנות המפורסמת לפטפונים "פונו פונו" נמצאת ממש ליד הדירה שלי ואני מבקר שם לעתים בהרצאות שמתקיימות שם מידי שישי אחר הצהריים. הבטיחו שדירק רקה, הבן של יוכן רקה, שהוא הבעלים של טרנסרוטור, יציג כמה מיצירות המפעל, אבל לצער כולם נבצר ממנו להגיע בשל מחלת נובמבר אופיינית... למרות זאת היה מעניין עם הצגה של הרונדינו הצף על מגנטים. בחדר סמוך חיברו לאבליונים הגברה של נגרה וגם שם העולם האנלוגי הציג את שלו.

ב-”היי פי בחצר האחורית” התעכבתי רק בחדר אחד שהוצג בו ה-B&W 800 עם אלקטרוניקה של אאודיונוט הגרמנים.


אצל שלונט הייתה כרגיל חגיגה גדולה. החלל העצום שיש לו מלא תמיד בשמנת של עולם האודיו, וגם אמש לא אכזב, כאשר ה-אאידה הראתה לכולם מה סונוס פבר יודעים לעשות.
ב-אודיו פורום הציגו השוואה מידית בין פטיפון, נגן דיסקים (אקיופייז) ונגן מדיה של נעים שהיה גולת הכותרת כאן.
בחנות סטודיו 10 היה גם מעניין מאוד לשמוע על פיתוחים אחרונים בעולם הוודו בזמן שבחדר הסמוך, הסופיה השמיעה כצפוי בסים הדוקים עד חנק. רמקולים מרטין לוגן ה"לא אלקטרוסטטים" שבחדר הסמוך עניינו אותי יותר והראו שהיום כל רמקול קטן יודע יופי לתת מכות של בס בבטן.


מול תערוכה

יתרונות של אירוע כזה יחסית לתערוכה ברורים: המערכות נמצאות בחדרים “ביתיים” מטופלים, מי פחות ומי יותר, מבחינה אקוסטית ומוצגות על ידי אנשים שמורגלים לתנאים אלו בדרך כלל. כמובן שמדובר בסוחרים שרצונם הוא למכור וכמובן שמדובר בחנויות שמתחרות זו בזו בעצם, אבל הגישה יפה מאוד ואיחוד הכוחות משכנע. חלק מהחנויות הביאו כוחות חוץ - נציגים של חברות שונות שגילו ידע רב. בכול החנויות היה יחס אדיב מאוד וחגיגי. פשוט כיף.

אין ספק שהמהפכה הגדולה בעולם האודיו היא לא המעבר לדיגיטלי, אלא שינוי קהל היעד ושינוי בטעם קהל היעד יחסית לטעם העבר. עד לפני כעשרים שנים היה ברור שהאודיו בכלל והאיכותי בפרט (וגם היקר) פונה בראש ובראשונה לקהל הצורך מוזיקה קלאסית. לא פלא שהכוכב הראשון שדחף כמעט לבדו את התפתחות הקלטת הקול היה קרוזו, ולא פלא שמאז ועד ההחלטה לגבי גודל קיבול הקומפקט דיסק- המוזיקה הקלסית הייתה יעד המפתחים. בתחילה בתחום הקלטת מוזיקה בכלל, לאחר מכן בתחום ההי פי ולבסוף גם בהי אנד. מוזיקה קלסית הייתה מובן מאליו, אך היום אין זה כך. מה שמניע את הכלכלה בתחום האודיו זה ההמון ולא אניני הטעם, מצד אחד ומהצד השני האנשים שמשלמים על המוצרים היקרים רוצים משהו אחר מאשר רק מוזיקה קלסית. כך או כך הטעם, שקובע את המוצרים השתנה בעשרים שנים האחרונות. אין לי ספק שזו היא המהפכה.

אודיו ומציאות

למעשה, כל המערכות ששמעתי אמש נשמעו פשוט אותו דבר. לכולן לא היה שום קשר למציאות. מי שזיהה שהסולו בבלוז שיצא מה-Aida הוא של סקסופון, קרא את הכתוב על עטיפת הדיסק. מי שחושב שכך באמת סקסופון נישמע, כנראה לא שמע סקסופון חי מימיו. את זה אפשר להגיד באופן חד משמעי לגבי כל המערכות שהושמעו אתמול: אף לא אחת הציגה צליל מציאותי. כולן נבנו וכוילו להשמיע בסים חזקים וצלילים גבוהים חדים על חשבון הצלילים במרכז הסקלה. בכולן (להוציא אחת) הבס היה “הדוק” כמו טייבס, לא קשור למציאות כלל. כולן הרעידו את הרצפה כל הזמן, ונתנו מכות בבטן גם כשחליל ניגן. כמובן שהאשמה אינה רק במערכות אלא כך הוא גם אופי ההקלטות שהושמעו, מה שמחזק את הטענה של טעם כללי שהשתנה.

ברוב המקומות משמיעים בדרך כלל מוזיקה דומה אם לא זהה: ג’אז קל, לאונרד כהן ואיזו זמרת שהשתילו לה מיקרופון בבית הבליעה. לי זה נשמע נורא. במקום שהמוזיקה תהיה עוטפת ואחידה בצליל שלה, היא יורקת עליך את הרוק שבפה של הזמר ודוחפת לאוזניך את האצבעות של הנגנים על כלי הנגינה. נדמה לי שזו ההגדרה של פורנוגרפיה ולא ממש קשור למוזיקה, אבל אני במיעוט וזה מה שהקהל אוהב ורוצה. האורחים אמש התפעמו בדיוק מהבס ההדוק וממכות המצלתיים, לא מהמוזיקה. מה שמבהיל שהגישה הזו גם מגיעה לעולם הקלאסי. זמרי אופרה מחוברים למיקרופונים בלי שהקהל ידע מזה והקלטות מדגישות באופן מלאכותי אפקטים על חשבון המוזיקה.
הדור הולך ופוחת... גרסת 2012.