סרטי המשך בקולנוע, מכונת כסף או אומנות ראויה?
סרטים בהמשכים, אמורים להיות לא רק שוברי קופות, אלא גם ככלי לפיתוח רעיוני אשר מבשיל את גרסתו היוצר אל מול הצופים, האם מדובר רק במכונת כסף או כפיתוח אמיתי של רעיון באופן אומנותי?
קולנוע, אומנות שליוותה את המאה ה- 20 והמעבר ל- 21 מראה לנו מי אנחנו הן בראיית העבר, עם הסרטים ישנים וכאלו על תקופות עתיקות. קולנוע, הוא למעשה מראה אנושית, אשר מתאימה עצמה לתרבות בה היא נוצרה ופונה אל הצופים בשפה שכולם יכולים להבין – תמונות זזות. לבחון כיום את התרבות האנושית מבלי לעשות שימוש במדיום הקולנוע – ובכן יהיה זה לא נכון, אך האם הקולנוע אכן מציג תמונה מדויקת? האם מטרת הסרטים הינה לשמש עבור אסקפיזם (הסחת דעת) או אכן כחומר נקי למחשבה לכל צופה שימשיך להתפתח במוחו גם מעבר לזמן מסך?
האם הסרטים ממשיכים להפתיע אותנו גם בהמשכונים, או שכמו רוב הסרטים, "מתים" בחלקם השני או השלישי.
סדרת הנוסע השמיני חוזרת לחיים
חמישה מספרי עשורים חלפו ואנו שוב נחשפים לפרק נוסף של קולנוע במלוא הדרו, בבימויו של אומן ואמן – סר רידלי סקוט את הסרט "פרומתאוס". אחרי "הנוסע השמיני" מ- 1979, פעם בעשור (בממוצע) חווינו פיסת אומנות אימתנית שהשאירה את הצופים עם דיונים ארוכים על משמעות החיים, המקום לסקרנות, הרפתקנות, אומץ ותכונות אנושיות נוספות אשר הועמדו למבחן בסרט הראשון. החלק השני בבימויו של ג'יימס קמרון, שנאמר עליו כי התעלה מעל החלק הראשון, יצר מסע מורחב עוד יותר אל נבכי הפחד של תרבות המערב.
במאמר זה, אדלג על החלקים השלישי והרביעי, משום שהם נוצרו ואף דורגו בידי הצופים כ"פחות טובים" משני הקודמים, לדעתי משום שמטרתם הייתה לעקוב אחרי הסיפור הראשוני הבסיסי אך עם העמדת קטעי האקשן והמתח בראש סדר העדיפות מבלי להעמיק בשאלות פילוסופיות – אשר דווקא הן אלו שמעלות את שיח הצופים המאוחר יותר. הישר משם אנו מגיעים לימינו (2012) ולחלק החמישי, שמספר דווקא על פרק זמן שלפני החלק הראשון בסדרה – תחילת המסע והמפגש הראשון של האנושות עם המפלצת האימתנית. כאן הסיפור הינו על היווצרות העולם והרצון למצוא ולפגוש את היוצרים של בני האנוש, מה שמביא את הצוות של "פרומתאוס", שוב בבימויו של בימאי הסרט המקורי סר רידלי סקוט, לאותו כוכב לכת עליו התרחשו החלקים הראשונים והטובים בסדרה.
אישית, ציפיתי מאוד לבואו של החלק הנוסף, גם בעיקר משום הצימאון המתגבר למשהו מעניין ומקורי, שאינו ממוחזר ושבאמת יהיה מרהיב – וכך לטעמי היה. החל מבניית תסריט, דרך שימוש בטכנולוגיות ואפקטים עצרי נשימה, הסרט החדש מעלה את הרף ומציב אתגר חדש לעולם הקולנוע בהמשכו. יש כאן איסוף מדהים של שאלות פילוסופיות ואף קיומיות: קיום אנושי ואלוהי, בערבוב הרצון האנושי לחיות ולשרוד, מול אנושיות, משפחתיות המאתגרת, שליטה, משחקי כוחות, וחקר האני העצמי, פחד מהלא נודע וכוח האמונה – מביאים את הסרט לפיסת אומנות ארוזה היטב בסרט מצוין אחד.
המשכונים פחות מוצלחים
לעומתו של סרט זה, לא כל סרטי ההמשך הם מוצלחים כאלה. אנו מכירים היטב את ההתחלה המפוצצת והמשך לעיתים שהינו כה גרוע, מה כי מוטב היה כי לא נוצר: "הטורף", "מטריקס", "דוני דרקו". אבל יש סרטים שמולידים המשכונים על אף שלא נחשבו כמוצלחים או איכותיים גם בפרק הראשון. לדוגמה, הסדרה של "האויב מבפנים" בביומו של פול אנדרסון, אשר מביא עצמו בימים אלו לחלקה החמישי. מה כבר לא נאמר על הסרט ועדיין כולם מסכימים שהשחקנית מילה יובוביץ', היא הדבר הטוב ביותר שנמצא בסדרה הזו. התקציבים אינם גדולים (כ- 60 מיליון, בממוצע של שני פרקים אחרונים) העלילה לא מורכבת או מפתיעה והצפייה החד פעמית בסרט הינה בשל האפקטים בלבד, כך שזה אינו מפתיע שהרווחים רק מצטמצמים, אבל לא ניתן להתעלם מדבקות הבימאי להוציא עוד פרק לסדרה שככל הנראה יהיה פחות טובה מקודמיו.
מצפים להמשכונים
פרק נוסף בסדרה ישנה, הולך להפציע שוב ולהחזיר את כולנו אל שנות ה- 80 עם השוטר ג'ון מקליין. ברוס וויליס שוב חוזר להיות השוטר העייף שחזק בבדיחות גרועות, עם מצב רוח מזוויע שרק יודע לעצבן טרוריסטים, לירות ולפוצץ כל דבר מסביבו – "מת לחיות 5" (A Good Day to Die Hard). סדרה זו הפכה לקלאסיקת אקשן מהיום שיצאה. העלילה הלא מסובכת (אשר בפרקים המאוחרים מגיעה עם טוויסט קל), האקשן הרב ובדיחות גסות של דמות עייפה, הביאו מעריצים רבים. שלושת החלקים הראשונים של הסדרה בהחלט זכו לאהדה רבה, אך החלק הרביעי כבר היה מחובר פחות להצלחה. אולי זה קרה משום שהסרט יצא בתקופה של ריבוי שימוש בגרפיקה ממוחשבת (ועל אף שהסרט היה על מחשבים) ובשורה התחתונה, לא הביא לאותו ריגוש שהקודמים עשו. הבא נקווה כי עלילתו של החלק החדש –עם בנו של מקליין, יהיה מעניין ולא ממוחזר כמו שאנו חווים בעת האחרונה. 
סרט נוסף שאני מצפה לבואו ובהחלט לגדולות, הוא – "שליחות קטלנית". זוהי סדרת סרטים שהחלה גם בשנות ה- 80, המשיכה כעבור עשור והביאה שני פרקים נוספים בשנות האלפיים, כאשר חלק מהסרטים הפכו לקלאסיקה קולנועית. הבמאי ג'יימס קמרון, השחקן ארנולד שוורצנגר – על אף שהזדקנו במקצת מאז, נראים כפנויים לפרויקט - אולי האחרון, ביחד. אחרי ירידה מטורפת ברמה עם החלק השלישי והרביעי, בו צפינו בחלקיק את המלחמה בסקיינט ומכונות הלא אנושיות משמידות את בני האדם, אנו מצפים להמשך וסגירת המעגל, בו נראה לא רק את המלחמה הנוראית, אותה מתאר קייל ריס (אביו של ג'ון קונור) בחלק הראשון של הסדרה, אלא גם נצפה במפגש של ג'ון קונור הגדול עם הרוצח שלו – The Terminator (שוורצנגר). 
עד כה לא נראה שום רמז אמיתי הן להמשך הסרט והן להשתתפות של מתחילי הסדרה גם כן. עובדה נוספת המחממת את הציפיה, היא העובדה כי ארנולד כבר חוזר אלינו למסך הגדול אחרי הפסקה גדולה ועיסוק בדבר חשוב הרבה פחות חשוב (להיות מושל מדינת קליפורניה).
הפחד שאוחז בצופי סרטי הסדרה הזו, נובע הן מטכנולוגיה שהתפתחה והביאה להשמדה המונית של האנושות. במאמר מוסגר ניתן לומר כי הפחד הינו אמיתי ורלוונטי לחיינו אנו, הרי הטכנולוגיה אכן מתפתחת בקצב מסחרר ולא מעט גורמים מעוניינים להביא לפיתוח רובוטי מסוים ואין אנו יודעים למה תביא התפתחות זו. הרי SKYNET היא כבר לא חברה דמיונית ואכן כיום קיימת חברה בשם הזה, העוסקת בפיתוח נשקים מתקדמים – אז אולי בכלל כל הסרט מנבא היסטוריה שעתידה לקרות.
שליטה הרסנית
במרדף העכשווי אחר יצירת רובוט כזה או אחר, מנסים המדענים להקנות לו תכונות אנושיות – שאם נחשוב עליהם בהרחבה, נגלה כי הן עלולות להיות הרסניות. אבל, בהקשר הזה אציין את הסרט "1984" של מייקל רדפורד (רומן מאת ג'ורג' אורוול) אשר הזהיר ואף הפחיד עד מוות מפני רעיון אחר – סוציאליזם רדיקאלי שכולל אף שליטה מוחית (גם טכנולוגית) באמצעות ה-"אח הגדול". הרעיון של מלחמה מתמדת, אשר נשלטת באמצעות אנשים בודדים וכל השאר חיים פשוט כעדר היה לרעיון כה מפחיד, עד אשר החברה הקפיטליסטית דחקה בגללו ועדיין דוחקת מהפחד את כל רעיון ה-"סוציאליזם". אבל, במבחן הזמן, אנו מגלים שאולי מבלי שיש "מלחמה" ממשית, ההמון כן רדום במציאות ואכן נשלט באמצעות אחדים שמטרתם היא להטיל פחד מפני מלחמה שהינה מדומה, אשר בעקבותיה אנו נשארים כנועים ונשלטים ללא חשיבה עצמאית.
מהרעיון הזה ניתן לקפוץ ל"מטריקס" – בו השליטה על הגוף לא נמצאת בידי בני אנוש ואפילו החלום בו הם שרויים אינו שלהם במקור. הרעיון הופיע כבר קודם, בסרט "העיר האפלה" של אלכס פרויאס, בו האנושות כלואה אצל קבוצת חייזרים אשר מבצעים בה ניסויים במודע ובתת מודע.
הפחדים האנושיים אכן מהווים בסיס מוצק לתעשייה הקולנועית (גם בלי סדרות הסרטים בהמשכים) והם מבעיתים אותנו עם סרטי אסונות, רצח, אונס ומה לא, בעיקר, לצערנו, עקב הרצון לעשיית כסף ולא כמו פעם – בגלל רעיונות אידיאליסטיים. אבל, גם היום, סרט טוב, עדיין יכול להכניס לקופה את התמלוגים המיוחלים וגם להעביר מסר, שצופה חכם יקבל אותו ואף יפעל על פיו. אבל האם באמת יכולה להיות הנעה לפעולה? על פי הפרדיגמות הפסיכולוגיות, הצפייה (שהינה פעילות האקטיבית) דווקא היא זאת שמדכאת את הרצון לפעולה ממשית לשינוי המצב שלנו. אז אם זה כך, אז לפחות שיהיה סרט טוב...
מציאת התשובות
זו הייתה רק דוגמית קטנה לחשיבות השפעת הקולנוע (בהמשכים) לגבי מחשבה, נקודות מבט, והעמקה אל נפש של הצופים. הרי אומנות זו, היא זו שגורמת לנו לראות עולמות אחרים מבלי שבאמת נהיה שם. השאלה מבחינתי היא האם הקולנוע (כמדיום) באמת גורם לכך, והאם אנו כבני אנוש (הצופים) באמת מגיבים לכך. הרי חקר האמת, הינו הנושא אותו אנו מעלים תדיר על סדר היום האישי החברתי ותרבותי – לא רק לשם שאלת השאלות, אלא עבור מציאת תשובות. כך שכדי שאנו נבין את עצמנו הרבה יותר טוב, אנו צריכים לשים לב למה שאנו יוצרים ולבחון כיצד היצירות שלנו משפיעות על עצמנו בפועל.