ביקורת תקליטור: La Spagna בהוצאת BIS
שמעון בוזגלו
22-12-2010 16:40
כמה מילים על מוזיקה עתיקה, זרם אותנטי ועל אוסף La Spagna שמציג שלושה לחנים איטלקיים ב- 41 גרסאות שונות! האם נמצאה המקבילה של אוסף פופ בן מאות שנים?...
תהיתי עם איזה תקליטור לפתוח את הטור הזה. לא רציתי לפתוח עם מלחין יחיד אלא עם אסופה, מפני שקשה לי לשים את האצבע על מלחין אחד שעומד על פסגת הפרנסוס, מעל לכל השאר, כפי שבעבר הצבעתי על בך. גם לא רציתי לפתוח בתקופות אחרי הברוק (קלסי, רומנטי, מודרני), אלא מן הברוק ולאחור (בסדר יורד, ברוק, רנסנס, ימי ביניים, ובמילים אחרות – כפי שנהוג לקרוא לתקופות האלה – "מוזיקה עתיקה"), מפני שהמוזיקה מן התקופות האלה מדברת אל לבי לאין ערוך יותר מהמוזיקה שבאה אחריה.
על מוזיקה עתיקה
הידע על דרך הביצוע של מוזיקה עתיקה היה דל עד לפני שלושה עשורים, ודי בחיתוליו. הזרם שניסה לשחזר קרוב ככל האפשר את דרכי הביצוע של המוזיקה העתיקה ולהחיות אותה הן באמצעות סגנון הביצוע והן בשימוש בכלים מקוריים (או בדגמים של כלים כאלה), נקרא בזמנו "הזרם האותנטי". הזרם הזה לא התקבל בקלות בשנות השישים והשבעים בקרב בקהל הרחב, אבל בזכות עקשנותם של כמה מן האבות המייסדים, ובייחוד של גוסטב ליאונהרדט ההולנדי וניקולאוס הרנונקורט האוסטרי, הוא נכנס למרכז התודעה בשנות השמונים, והחליף את הביצועים המיושנים, הכבדים והרומנטיים שהיו נהוגים עד אז (דרך אגב, בישראל זה קרה רק בשנים האחרונות).
להרחבת התודעה למוזיקה הזאת תרמו בעיקר חברות התקליטים "טלפונקן", וקצת יותר מאוחר גם "ארכיב" ו"L'Oiseau Lyre" (שלושתן, ובייחוד "טלפונקן" וזו האחרונה, הצטיינו בהקלטות שלהן).
שנות השישים והשבעים היו שנים של ניסיונות בזרם הזה, שלא תמיד צלחו, ונשמעו הרבה פעמים אקדמיים ויבשים מצד אחד ו/או מהוססים ו"מתנדנדים" מצד שני. אבל ככל שעבר הזמן וכוחות חדשים וצעירים נכנסו לזרם הזה הוא התגמש והשתחרר. רצה הגורל והשינויים האלה קרו בד בבד עם המעבר מתקליטים לתקליטורים, וכל אותו דור חדש שצץ מאז מוקלט דיגיטלית בלבד.
חשוב מאוד להזכיר שלא מדובר רק בביצועים "אותנטיים" לאותן יצירות. עד תחילת שנות השמונים הקהל הרחב הכיר בעיקר את בך, ויוולדי והנדל. מתחילת שנות השמונים "התווספו" לרפרטואר הזה בעירוי דם אדיר שפע של מלחינים "נשכחים" נפלאים ומבול של יצירות נהדרות. לביצוע אותן יצירות, כולל ליקוט ומחקר, קמו המון קבוצות מוזיקה מצוינות, הגודשות בעיקר את אירופה. יחד עם אותן קבוצות מוזיקה קמו גם הרבה חברות הקלטה קטנות המתמחות במוזיקה עתיקה (כגון Alpha, Arcana, Ricercar, Naïve, Coro, Zig zag, Ramee, Glossa, Aeon, ועוד ועוד), וכמעט כולן מצטיינות בהקלטות פנטסטיות.
אם עד כאן נוצר הרושם שהמוזיקה העתיקה הפכה לקונצנזוס, אין צורך לשגות באשליות: עדיין רוב ציבור מאזיני המוזיקה "האמנותית" מצוי בין מוצרט למהלר.
מקודם אמרתי ששנות השישים והשבעים היו משופעות בניסיונות "עציים". היו כמובן יוצאים מן הכלל. למשל, הקבוצות של תומס בינקלי, של רנה קלמנצ'יק (Clemencic) ושל גרגוריו פניאגואה (Paniagua).
פרשנות לא מעונבת
התקליטור הנוכחי מבוצע על ידי הקבוצה הספרדית של פניאגואה, Atrium Musicae de Madrid, שפעלה בשנות השבעים עד תחילת שנות השמונים (הקבוצה התפרקה אז, ואדוארדו, אחיו של גרגוריו, הקים בסוף שנות התשעים את חברת התקליטים Pneuma, המתמחה במוזיקה ספרדית מימי הביניים ובמוזיקה אנדלוסית, בהקלטות אודיופיליות מופרעות). הקבוצה התאפיינה בפרשנות לא מעונבת (בתקופה שהעניבה של ליאונהרדט שלטה בכיפה) ליצירות מימי הביניים והרנסנס, הגובלת לפעמים בהשתוללות, כולל שימוש בכל מיני אביזרים עכשוויים כגון כוסות פלסטיק, צופרים, ואפילו רעש מנוע של מכונית, אבל תמיד בצורה רלבנטית ללב היצירה, בחן סוחף ובמוזיקליות ממכרת.
אמנם התקליטור הנוכחי יצא בחברת BIS, אבל רוב תקליטי הקבוצה הזאת יצאו בהוצאת הרמוניה מונדי (צרפת), בהקלטות לא פחות ממדהימות. אני תוהה אם האחים פניאגואה אודיופילים, או שהם פשוט מבינים את החשיבות העליונה של הקלטה משובחת ככלי לקירוב המאזין למוזיקה (בכל פעם שאני שומע הקלטות כאלה אני נוכח שוב לדעת כמה רשלנות מודעת ולא מודעת קיימת בתחום הזה). מי שמצליח להניח את ידו על תקליט (ויניל) של הקבוצה הזאת – שיחטוף אותו בלי היסוס. הוא צפוי לעונג מוזיקלי ואודיופילי לעילא! לא הצלחתי להבין אם כל תקליטי הקבוצה הזאת הומרו לתקליטורים, אבל מה שבטוח הוא שכרגע ניתן להשיג בחנויות ארבעה כותרים: La Folia, Al Andalus, Musique de la Grec Antique (המוזיקה של יוון העתיקה) – שלושת הכותרים האלה יצאו בסדרת Musique d'abord של הרמוניה מונדי, והכותר הרביעי הוא התקליטור הנוכחי. במקורו הוא יצא ב-1980 בשני תקליטים, כיכב ברשימת ה"Super Disc" (רשימת התקליטים בעלי ההקלטות הטובות ביותר) ושימש שנים רבות כאלבום הדגמה למערכות היי-אנד. אם תרצו היום את האלבום הזה, ואם בכלל תמצאו אותו, תצטרכו להיפרד מ-200 דולר לפחות.
ראוי לציין שכל ההמרות לתקליטורים הינן טובות מאוד.
La Spagna
טוב, אחרי מבוא כל כך ארוך, הגיע הזמן לומר כמה מילים על התקליטור הספציפי. האנסמבל של פניאגואה בחר שלושה לחנים בסיסיים פופולריים במאות ה-15 עד ה-17 – הלחן הראשון והפופולרי ביותר הוא la Spagna (זה גם שם התקליטור). השני נקרא Spagnoletta. מעניין שלמרות שמם, המוצא של הלחנים האלה הוא דווקא איטליה. הלחן השלישי נקרא Pavana Hispanica ומקורו, לשם שינוי, ספרדי. האנסמבל מגיש כאן 41 גרסאות שונות לשלושת הלחנים האלה, שכתבו למעלה מעשרים מלחינים (רובם מינוריים או עלומים, אבל ניתן למצוא גם את Desprez, Trabaci, Sanz ו-Cabezon). פניאגואה מבהיר בחוברת המצורפת לתקליטור שאירופה במאות האמורות דמתה מבחינות מסוימות לעולם שלנו, שבו שיר פופ אמריקאי פופולרי זוכה לגרסאות שונות בארצות שונות. הוא יוצא נגד הלאומיות שפשתה באירופה מן המאה ה-19 והסתגרה בתוך עצמה. פניאגואה כתב את זה ב-1980, ואני בטוח שהיום הוא שמח למצוא אירופה הרבה יותר פתוחה ומשוחררת.
התקליטור פותח ביצירה Spagna Contrapunto מאת El Divino Francesco Canova da Milano - 1543-1497, המשמשת מעין פתיח ונושא לכל שאר הגרסאות. כל היצירות כאן קצרצרות, והן מנוגנות, כרגיל באנסמבל הזה, בשילובים לא שגרתיים בין כלים רגילים ולא רגילים. למשל, ביצירתו של המלחין האנגלי Giles Farnaby - 1640-1563, הנקראת Spagnioletta, אנחנו מוצאים: שתי גיטרות ספרדיות, דרבוקה קטנה, פח שמן "and other bits and pieces", צ'מבלו וספינט.
איכות הקלטה
ההקלטה הנפלאה (דבר שמאפיין בכלל את ההקלטות של BIS) מציגה למאזין במה עמוקה עם המון אוויר, כיאה לחלל הכנסייה הגדולה במדריד שבו נערכה ההקלטה. קשה להקליט בחלל כזה בצורה שתאפשר אימג'ינג טוב, וכל מי ששמע קונצרט כלי וקולי בכנסייה גדולה יודע שזה גם מה שקורה בדיוק במציאות. אם כן, ההקלטה הזאת נאמנה ליתרונות ולמגבלות של הקלטה בכנסייה גדולה. הדינמיקה פנטסטית, ורצועה 31 שבה אחד הנגנים מצליף בשוט עלולה להקפיץ אתכם מהכיסא בבהלה. לא קשה להרגיש שהמוזיקאים ממש נהנו בהקלטה הזאת. אני מניח שלא קשה להבין שגם אני נהניתי לשמוע אותם.
LA SPAGNA,
Atrium Musicae de Madrid, Gregorio Paniagua,
BIS (P 1980, C 2003), 71'40